ההורים שלי היו בחו"ל, הבייביסיטר הייתה בקומה למעלה, ולכאורה
לא הייתה לי הזדמנות טובה יותר לצפות  בסרט סדרת "אסקימו
לימון". זה היה מצב של עכשיו או לעולם לא. לא שמקודם משהו עצר
אותי, אבל תמיד תירצתי לעצמי שאולי ההורים יכנסו.
בבית ספר כל הזמן דיברו על הסרטים האלה, במיוחד על קטעי המין,
מכיוון שממילא ירדו עלי בגלל הרבה דברים אחרים, העמדתי פנים
שראיתי, אבל יכולתי רק לחזור על מה שהאחרים אמרו. הרגשתי מושפל
בגלל שאף פעם לא ראיתי ובגלל שבכלל דיברתי פחות על מין. אז זה
לא נראה לי הגיוני שזה הנושא המרכזי לשיחה בבית ספר יסודי, היה
ממש נוח להעמיד פנים שזה ספורט.
אבל גם בערב ההוא לא צפיתי, עוד במשדר הכדורגל עצמתי את עיניי
כאילו בלי שיטה, ובמהלכו, דקה לפני רבע לעשר, אמרתי לעצמי
שכואב לי ראש (בגיל הזה עדיין לא כאב לי הראש) ו16 דקות לפני
10 (כלומר לפני תחילת הסרט) הלכתי מהספה על המיטה ישנתי שינה
חזקה וטובה.
קמתי מוקדם בבוקר. עשיתי פיפי. צחצחתי שיניים. התלבשתי. שמעתי
את מחלק העיתונים זורק את העיתון. יצאתי לקחת את העיתון, לא
הבטתי בכותרת. זרקתי את החלק הראשי על השולחן ושלפתי את מדור
הספורט, קראתי אותו מהסוף להתחלה, בלי להביט במודעות האבל.
בעודי קורא את תוצאות הליגה הארצית שמעתי צעדים יורדים
במדרגות, עדיין נותרתי בעיתון. זו הייתה הבייביסיטר שאמרה בקול
חלש: "ירו ברבין."
סובבתי את ראש ואמרתי את המילים הראשונות שעלו במוחי: איזה מזל
שהוא עוד חי. היא רק שללה את דברתי בתזוזת ראש קלה ובהבעת
פניה. אפילו לא אמרה לא. לקחתי את הדף הראשי ותקעתי אותו מול
עיניי:
"רבין נרצח ישראל כואבת ובוכה."
אני לא זוכר מי משנינו אמר את המילים "הוא מת." אני לא זוכר
כמה זמן הבטתי בכותרת, שניות או דקות, כמה זמן לקח לי עד
שהתחלתי לדפדף בעיתון ולקרוא. אני זוכר בחוזקה שלכמה רגעים לא
היה ברור לי אם יזכרו את הרצח הזה יותר מהרציחות הקודמות
שקראתי עליהם בעיתונים, הנים שבעלם רצח אותם, האנשים שנהרגו
בפיגועים. אבל עוד באותו בוקר, לפני שאחיי הקטנים התעוררו,
לפני שיצאתי לבית ספר, כבר היה ברור לי שהשתנה העולם. לא היה
ברור לי למה. עדיין לא הצלחתי לבכות.
בבית ספר מיהרתי ליישר קו עם כולם: גם אני ראיתי את הסרט.
התאכזבתי שבפרסומות כתבו שמיד נעבור למדורת חדשות מיוחדת. גם
אני לא ישנתי כל הלילה. גם אני בכיתי. כך עבר היום, אני
התמלאתי רגשות אשמה: איך בכלל העזתי ללכת ראשון. ליד חדר
המורים הציבו מחברת בה כתבו ילדים את רגשותיהם.
כולם כתבו על כך שראו את הסרט שנקטע באמצע, איך היו המומים וכל
זה. והמורות גם קוראת במחברת ולא מעירות או מזדעזעות מכך שכל
הילדים ראו אסקימו לימון. בתוכי מחלחלת מחשבה נוראית: הייתכן
שזה בסדר לראות אסקימו לימון בגיל שלנו? לדבר על כך גם
שמבוגרים מקשיבים?
ידעתי שזה לא בסדר לא לבכות על הרצח, ועוד אני, שבוכה על כל כך
הרבה דברים אחרים. ליד המחברת הונחו עיתונים. עיינתי בהם,
בחיפוש אחר הדמעות. העצרת. הרוצח. ההלם. שיר לשלום. חיו של
רבין. הנה זה בה בעיניים, הנה זה זולג על הפנים. ניסתי להדחיק
את רגשי ההתרגשות וההקלה שבדבר ולהישאר עם רגש העצב. ידעתי
שהוא כן בא ממקום אמיתי, ייתכן ואפילו ממקום אמיתי חדש לגמרי,
מחשבה החדירה בניגוד לרצוני גם מעט רגש של גאווה. כך ששוב
התביישתי. היו שמה גם שאר חלקי העיתון, ושוב עיינתי במדור
הספורט, קיוויתי שאף אחד לא יראה. הדמעות נפסקו.
הלימודים המשיכו, ונדמה לי שהיו גם צהריים וערב, אני לא ממש
זוכר.
הלילה. אני הייתי במיטה כמו שאני אמור להיות, אימא ואבא אולי
הקדימו את הטיסה ואולי לא. בסלון הבייביסיטר וגם סבא וסבתא. הם
מבוגרים, ערים ומדברים, ממני מצפים לישון. אני במיטה יודע
שאסור לי לישון, אני חייב להמשיך במחשבות העצובות.כי את סרטי
אסקימו לימון אני כנראה כבר אף-פעם לא אראה, אז אני חייב שהיה
לי לילה בלי שינה, כמו כולם. לא רק השני לילות בלי שינה שאני
יספר עליהם מחר, לילה אמיתי בלי שינה, כדי שאדע שגם אני הייתי
בטראומה הלאומית.
כל כמה דקות מאיר את שעון היד כדי לדעת כמה זמן עוד נשאר לי.
באחת וחצי בלילה ההורים מגיעים. הם לא ישנו מאז ששמעו, ניסו
להשיג טיסה לארץ, מרגישים נורא שהם היו שם שכאן השמיים
התמוטטו. אני לא קם מהמיטה ויורד לחבקם, או כדי לראות מה הם
קנו לי, אני מבין שעלי להישאר במיטה. עלי גם לישון, גם הם,
המבוגרים, הלכו עכשיו לישון. לא משנה מה קורה, זה בסדר לישון,
זה היה רגע ההתבגרות שלי, אחד מהדברים שלמדתי מכל הפרשה הזאת
של הרצח.
לא הצלחתי להירדם.