זה היה בסוף הקיץ, בחושך הלילה.
היו שם כל כך הרבה אנשים... הרעש הדהד באזניי בכל זמן שהותי
שם.
אני והיא, רצינו להתרחק מהכל. לברוח מההמולה הבלתי פוסקת,
להפליג משם למקום אחר.
היא לקחה אותי בידה.
הרגשתי את מגע ידה הקר, המלטף, אוחז בידי בעדינות.
הסתכלתי אליה בתמיהה. היה לה מבט עצוב בעיניים, אפילו עצוב
יותר מהרגיל.
היא לא אהבה שמסתכלים עליה, אפילו לא אהבה להסתכל על עצמה.
היא השמיטה את מבטה מיד. "בוא" היא אמרה.
היא הובילה אותי למקום רחוק.
רחוק מכל הרעש. מקום שבו אפשר להביט בשמיים הכהים, בגלים
המתנפצים כתופת על הסלעים השחורים.
התיישבנו זה מול זה, על הסלעים.
היא שתקה. אהבתי את המקום, את השקט.
אהבתי אותה.
היא טמנה את ראשה בידיה. חשבתי שהיא מהרהרת...
אולי מנסה להבין משהו.
מוזר, לפתע ראיתי טיפות קטנות של מים נוטפות על הסלעים שישבה
עליהם. הלכתי לרגע, חשבתי שהיא זקוקה לרגע לבדה.
כשחזרתי, היא כבר לא היתה שם.
בסלעים שישבה עליהם קודם היתה שלולית מים גדולה משום מה.
טיפסתי על הסלעים במהרה, רציתי לדעת איפה היא... לא אהבתי
להיות לבד.
לא אהבתי להיות בלעדיה.
הבטתי למטה.
ראיתי אותה במורד התהום, שוכבת. לא זזה.
רצתי אליה במהירות. ראיתי את הגלים מלטפים את גופה הרך,
העדין.
הורדתי את המעיל שלי, כיסיתי אותה.
רציתי שיהיה לה חם, שלא תתקרר.
נשארתי לידה חמישה ימים רצופים, ידעתי זאת לפי שקיעת השמש.
רציתי לשמור עליה, שאף אחד לא יגנוב אותה ממני בזמן שהיא
ישנה.
אבל... למה היא לא מתעוררת? הרגשתי קצת בודד... אבל חשבתי שהיא
זקוקה לשינה, היא עייפה, מגיעה לה מנוחה.
בסוף היום החמישי, הרגשתי שהיא כבר לא תקום יותר. היא הייתה
יותר מידי עייפה... היא צריכה מנוחה. מנוחה ארוכה.
התקרבתי אל הגלים. הרגשתי אותם בכל איבר מגופי העירום.
רציתי לדעת למה הם לקחו אותה ממני, למה השאירו אותי לבד.
התקרבתי עוד. רציתי לפגוש את מי שעשה לה את זה, חשבתי שאוכל
למצוא אותו בתוך הגלים.
התקרבתי עוד קצת...
ונשמתי.
זו הייתה הפעם האחרונה שעשיתי זאת.