אני זוכר איך ישבנו בפיצריה, שתינו קולה ודיברנו. כבר בכיתה ח'
ניסינו לעצב את החיים שלנו ואולי זה היה קצת מוקדם, אבל מה עוד
יש לך לעשות בכיתה ח' מלבד לשבת ביחד, לאכול פיצה ולדבר
שטויות.
אני זוכר איך אמרתי ליואב, שאני אסיים את התיכון בכיתה י',
ואפילו אספיק לעשות איזה תואר במתמטיקה לפני הצבא. אני לא יודע
למה, אבל מספרים תמיד קסמו לי ונסכו עלי מעין שלוה מלכותית.
היה נעים לי לדעת, שבכל יש איזשהוא הגיון כמוס, שאפשר לתמצתו
בכמה נוסחאות.
אני מניח, שכל אדם שהיה שומע את זה היה מסתכל עלי במבט לועג או
לכל היותר מבט של רחמים, אבל יואב, שהכיר אותי כל חיי, רק חייך
חיוך, שאמר "ידעתי שתגיד משהו כזה".
"אני הולך להיות טייס ולא סתם טייס, טייס קרב באפ-16", יואב
ענה. תמיד היה לו את הג'וק הזה של המטוסים. תמיד היה נדלק לו
ניצוץ משונה בעיניים כשהיה רואה זוג פסים לבנים, שנפרשים
בשמיים בעקבות מטוס סילון. יואב הלך לכל מפגן אוירי אפשרי
וביקר לפחות חמש פעמים במוזיאון חיל האויר. כל החדר שלו היה
מלא בפוסטרים של מטוסי קרב מכל סוג אפשרי. לרגע לא חשבתי שהוא
יגיד משהו אחר.
הרגשנו שמיצינו את הנושא, אבל גם בלי שאמרנו זאת ידענו שבאותו
הרגע החלטנו על העתיד שלנו.
אחרי שנתיים סיימתי את שנתי העשירית בבית הספר וקיבלתי את
תעודת הבגרות. אחרי הטקס הלכתי לשבת עם יואב בפיצריה. "ידעתי
שתצליח, קטן עליך", אמר לי יואב. "יש לי עוד לעשות תואר
במתמטיקה, עוד לא סיימתי", עניתי. "שטויות", אמר יואב, "אתה
תצליח, זה תפור עליך. עכשיו רק צריך להשיג לי כנפי טיסה
וזהו".
חייכתי, בחור עם מוטיבציה כמו של יואב פשוט לא יכול להיכשל.
חלפו עוד שנתיים ואני כבר הייתי בסוף התואר הראשון שלי, אבל
החלטתי ללכת לעשות צבא כמו בנאדם נורמלי. הבעיה היתה, שכשאלו
אותי בצו השני כמה שנות לימוד יש לי עניתי שעשר שנות לימוד,
תשובה שהובילה אותי לשירות מרתק של שלוש שנים באפסנאות הבסיס.
יואב לעומת זאת דחה את הגיוס כדי ללכת לגיבוש טיס, אותו עבר
בקלות. הוא היה מתקשר אלי בשבתות ומספר לי קטעים וחויות
מהקורס. איך הוא הקיא לתוך שקית בטיסה הראשונה רק כדי לגלות
שיש חור בשקית, איך הוא עלה וירד מהגבעה במשך שלוש שעות
בטירונות רק כי לא עמדו במסדר בזמן, איך החבר שלו נפל אחרי
שמונה חודשים ובכה לו על הכתף במשך שעה ואיך הוא התחיל עם
החיילת החמודה במוזיאון חיל האויר.
אני ישבתי באפסנאות ועבדתי על התיזה לתואר השני שלי, חולם כבר
על השחרור. כך נמשכו החיים במשך שנתיים עד שיום אחד הכל השתנה,
כשצלצל הטלפון באפסנאות ומהעבר השני עלה קול מוכר אבל שונה.
יואב לא היה צריך להוציא מילה, ידעתי בדיוק מה קרה לפי הקול
שלו. בערב נפגשנו אצלו בבית. הוא לא בכה רק סיפר לי כיצד עלה
לועדה ואיך מסר לו מפקד בית הספר לטיסה את ההודעה בקול יבש
ועניני. הוא לא הראה שום סימן לכאב מלבד חיוך נוגה מדי פעם,
אבל אני הכרתי אותו טוב מדי וידעתי בדיוק מה אומר החיוך הזה.
יואב המשיך כקצין בחיל האויר ואני המשכתי להחתים ולזכות אנשים
על מדים. תדירות השיחות שלנו ירדה, אולי בגלל שכל שיחה איתי
הזכירה לו את אותן שיחות אז בפיצריה, ועדיין בכל פעם שדיברנו
שמתי לב לשינוי בקולו, העליצות שתמיד ליוותה אותו נעלמה ואת
מקומה תפסה ריקנות.
סיימתי את השירות וחזרתי לאוניברסיטה להמשיך את התואר השני.
אני ויואב דיברנו פחות ופחות עד שיום אחד קיבלתי ממנו טלפון,
"בוא ניפגש", אמר בטון עניני. הוא הגיע אל הדירה שלי כעבור חצי
שעה. הכנתי לנו כוס קפה כשבינתיים הוא מספר לי על השירות בחיל
האויר, על אחותו שחזרה מארצות הברית עם בחור אמריקאי לו התארסה
לאחר חודש הכרות, על דוד שלמד איתנו בכיתה ג' ועכשיו פתח חברת
היי-טק שהצליחה במפתיע ושאר ידיעות מהשכונה. התיישבתי מולו
ולגמתי מהקפה. הוא השתתק והביט בי בעיני הברזל האפורות שלו.
"אתה זוכר את היום ההוא בפיצריה, שאמרנו מה כל אחד יעשה
בחיים?", שאל.
"בטח", אמרתי.
"חשבתי על זה", אמר בעצב, "הצלחת לממש את החלום שלך די יפה".
"אל תרגיש רע", אמרתי, "זה היה סתם חולם ילדות".
"כן, אבל אם אין לך את חלומות הילדות שלך אז בשביל בעצם אתה
חי?".
חייכתי אליו, "שטויות, אתה בחור חזק, כל מה שאתה צריך זה למצוא
חלום חדש".
"כן" אמר וחייך לעבר כוס הקפה שהחזיק בידו.
דיברנו עוד קצת ואז הוא קם ללכת.
"אני גאה בך, אתה יודע", אמר בדרך החוצה.
"על מה?", שאלתי.
"על זה שאתה חי את החלום שלך", אמר וחייך.
התחבקנו והוא הלך.
שבועיים אחרי כן עמדתי בבית הקברות הריק. טיפות גשם שטפו את
המצבה הלבנה. שיחזרתי בראשי את השיחה האחרונה שלנו ואת המבט
בעיניו כשהתחבקנו בסופה. לא הופתעתי כשקיבלתי את השיחה מאחותו
וגם לא הופתעתי כשסיפרה לי בקול רועד, שקפץ מהקומה השתים עשרה.
ככה זה כשאתה מכיר מישהו כל כך הרבה זמן, אתה יודע בדיוק מה
יעשה.
חזרתי הביתה, פתחתי את המחברת והתבוננתי במשוואות שהיו כתובות
על דפי המשבצות הלבנים. ההגיון שבמספרים לפתע כבר לא היה לי כל
כך נעים. סגרתי את המחברת והתבוננתי בשמיים האפורים דרך החלון,
שום מטוס סילון לא חצה אותם הפעם.