הג'ירפות על החלון,
הן יושבות שם כבר שנים,
מעולם לא שמתי לב,
נעלמות כשמסתכלים

רק עכשיו פתאום,
וזה כל כך כואב,
כמו מתוך חלום
שהתנפץ לרסיסים.

איך איבדתי הכל
בלא ניד עפעף,
לא ידעתי, לא הרגשתי,
פשוט פרח ועף

רק חשבתי כל הזמן,
ובכיתי עד לכאן,
די כבר, נמאס,
רוצה להתחיל חדש.

עכשיו אני כותבת
מעומק השאול,
דבר אחד אני יודעת,
ואחד רוצה לשאול:

למה במעמקי אבדון,
למטה, בתחתית
מגלים לדכאון
את האמת האמיתית?

והג'ירפות שעל החלון
עוד יושבות ומביטות עלי,
ומבעד לדמעות
הן רומזות לי שאולי,

יבוא יום
וכל זה יגמר,
ואם אתמול הלך,
מחר יבוא אחר

ושכדאי לפעמים
גם להעיף מבט
בג'ירפות על החלון,
שיעלמו עוד רגע קט.