אחרי האסיפה ישבנו נועה ואני באחד מהמקומות שפתוחים כל
הלילה,"מסתכלים עלייך" היא אומרת לי, ואני מתבוננת דרך עשן
הסיגריות אדי אלכוהול הבל פיות וזיעה. אני פוגשת בפנים הכי
יפות שראיתי בחיי. "הוא יפה מידי בשבילי" אני מסתובבת חזרה
לנועה, אני אוהבת אותם יפים פחות,נועה מחייכת "יפה מידי
ומפורסם מידי, את לא מזהה?"

אני לא מזהה, בין הלימודים, לעבודות המזדמנות, לפעולות המחאה,
לקריאה, לחברות, לזיונים, להורים, לא נשאר לי זמן להכיר
מפורסמים. נועה יודעת את זה, היא סתם שואלת, מקנטרת אותי. נועה
חושבת שאני מזדיינת יותר מידי שלא יצא לי שום דבר מהזיונים
האלו.
אני גם חושבת שלא יצא שום דבר מהזיונים האלו, אני בהחלט מסכימה
איתה.

"מי הוא?" אני שואלת "עודד קדם,הכוכב התורן, רואים אותו בכל
מקום, בשבוע האחרון הוא היה בשתי תוכניות בוקר של ערוצים
מתחרים, הוא היה בתוכנית של יאיר אתמול בערב, וחוץ מזה ראיתי
אותו גם במכון כושר". אני מתבוננת בנועה בהערצה, "מתי את רואה
תוכניות בוקר תוכניות לילה ועושה כושר?".
"אני מכורה לתוכניות האלו" נועה עונה ברצינות אני מאמינה לה,
אני חושבת שגם הפעילות שלה בקבוצה שלנו זו סוג של התמכרות, לא
של אמונה. אבל בקבוצה שלנו לא שואלים אנשים מדוע הם מגיעים.
אני דווקא בעד לשאול, אני חושבת שהמצטרף האחרון הוא בכלל מישהו
מהצד שלהם, עדין לא ממש ידעתי להגדיר מי הם אותם האנשים בצד
שלהם, ומה זה אומר הצד הזה, אבל גם ללא הגדרות התחושות שלי היו
לי מאוד ברורות וידעתי שיש אני והקבוצה ונועה ועוד כמונו ויש
אותם, את כל השאר והם הרוב. אבל אני לא אומרת שום דבר לאף אחד.
גם ככה אני נחשבת לחשדנית מדי.

עודד קדם ניגש אלי "אני עודד" הוא מושיט לי יד, אינני מושיטה
יד חזרה, במקום זה אני מסובבת את גבי אליו מדליקה סיגריה
ואומרת "אני יודעת שאתה עודד, אני גם יודעת שהשתתפת בשתי
תוכניות בוקר תוכנית ערב ושאתה מתעמל בחדר כושר הכי יקר בעיר,
אנחנו לא מתאימים, תלך."

"את יודעת עשיתי עוד כמה דברים השבוע." הוא עונה בנימה כמעט
מתבכיינת וזה גורם לי להסתכל עליו " באמת, מה, תגיד לי מה עוד
עשית השבוע?"  אינני בטוחה אם אני לועגת לו או מתכוונת
ברצינות.
"היא לא רצינית" לנועה נמאס ממופע האימים שלי, "תכיר זאת
יהודית, אני נועה, אני אישה נשואה ואמא ואני כעת הולכת. יהודית
לעומת זאת תשמח לליווי הביתה וכיון שאתה מפורסם כנראה שלא
תתנפל עליה תוך כדי, ובכל מקרה אם תחליט שכן, אז רק שתדע שאבא
של יהודית הוא בכיר במוסד".
נועה מאושרת מהמשפט האחרון שלה, בכלל היה לה ערב מוצלח, אסיפה
כאילו חשאית ומשפט אזהרה תיאטרלי, היום לפחות,היא ניצחה את
השגרה.

עודד מחייך חצי חיוך הוא מסמן לברמן שמוזג לו משקה בלי שמוחלפת
בניהם אף לא מילה אחת,הוא שואל אותי מה אני רוצה, אינני רוצה
דבר, "אני הולכת" אני אומרת וקמה בלי הסברים, אינני חייבת לו
הסברים אני לא מכירה אותו. עודד ממהר אחרי "מה יש לך את?" הוא
אוחז בזרועי.

אני מסלקת את היד בעוצמה "אל תיגע בי". "חכי שניה" שוב הנימה
הזאת, כמעט  בכי.
אני מסתובבת אליו "השעה שלוש לפנות בוקר, עד לפני שעתיים
השתתפתי באסיפה של מתנגדי כיבוש הקראנו שם מכתבים של ילדים שלא
מכירים את אבא שלהם שנמק בכלא, ושהאחיות שלהן מזדיינות עם
חיילים בשביל אישורי יציאה, לפי דעתי ממש ברגעים אילו עוקבים
אחרי, אבא שלי באמת היה איש מוסד אבל עכשיו הוא פנסיונר ואני
מיטרד. תאמין לי אתה לא רוצה שאחכה לא שניה ולא בכלל."

אני לא נותנת לו הזדמנות לענות אני פשוט הולכת משם, הלילה לא
מפחיד אותי מעולם לא פחדתי לצעוד לבד ברחובות העיר הזאת. אני
הולכת לאורך השדרה המשופצת, משני צדדי דקלים חדשים כל כך למראה
עד כי שוב נדמה לי כי אינם אמיתיים. בערב הקודם כאשר הבורות
שעמדו בריקנותם כבר כמה שבועות התמלאו בעצים, לא התאפקתי,
ניגשתי לכמה מהם, עץ אחר עץ אחר עץ תולשת כפיסי עץ מן הגזע
נוגסת בכפיסים בשיניים, מבינה שאכן אלו עצים אמיתיים עם
שורשים, רואה אפילו את הטפטפות המונחות ברישול לידם. ובכל-זאת
אינני מצליחה להימנע מן ההרגשה המשונה הזאת שהשדרה התמלאה
בפלסטיק.