המכסה נסגר בחבטה והיא נשארה לבד.
היא חשבה בקלישאות - עולמי חרב עלי. היא הרגישה מטומטמת.
היא נתנה לבחוץ להשתלט עליה והרגישה כבדה. לא נשאר לה כוח
להזיז אף איבר בגוף, אפילו האצבעות סירבו לנוע. העפעפיים נסגרו
ולא יכלו להיפתח שוב. היא הרגישה את הריאות שלה מתאמצות לנשום
ואת הלב שוקע פנימה. היא רצתה סיגריה. היא חשבה - אם מישהו
יכניס יד להוציא את הלב שלי, הוא יצטרך להכניס אותה עד המרפק.
במילא לא היה אף אחד שכל כך יתאמץ בשבילה.
היא שכבה ונתנה לזמן לעבור על פניה. היא הרגישה איך השניות
מפרפרות על העור שלה, היא הרגישה את הדקות נושבות בשערותיה.
היא נתנה לשעה אחר שעה לחבוט בה, ולימים להלום. בדרך מוזרה זה
עשה לה טוב.
היא לא ידעה כמה זמן עבר אבל ידעה שנמאס לה. היא חיכתה שהמכסה
יפתח, שמישהו יבוא לראות מה שלומה, שמישהו יתאמץ בשבילה כי היא
לא יכולה לעשות כלום.
אבל אף אחד לא בא.