זה עידנים כבר לא כתבתי. קראתי את עכשיו את "יצירותי" הקודמות.
אני מתחילה להבין למה התכוון האדם שאמר כי כתבתי בצורה
ילדותית. מנסה להזכר באורינה של אז ולהשוות לעכשיו...  כל כך
הרבה השתנה... ועדי, הוא כבר מזמן לא כואב רק נשאר רגש
שהחמצתי, שיכולתי לעשות משהו ופספסתי. אני עכשיו עובדת בפאב,
מתגייסת עוד כמה חודשים, מנסה "למצוא" את עצמי. מה שכתבתי, זה
מן סקירה אבולוציונית של חיי. היצירה הזו, שאני חושבת שהמונח
פוסט יהלום אותה יותר,אולי לא מתאימה להגדרות של יצירה, אבל
באומנות כמו באומנות אין דבר כזה שאין דבר כזה. נראה לי. השעה
כעת כשאני כותבת, היא 04:12. אני צריכה עוד לעבוד מחר במשמרת
בוקר. כנראה אני אהיה עייפה, אבל אני שמה פס. סך הכל זה חולשה
זמנית שתחלוף עם התנומה הראשונה. אני לא יודעת מה לעשות עם
עצמי, לאיזה כיוון לפנות.  יש את המסלול הרגיל, המסלול הבטוח
של צבא => לימודים => קריירה => משפחה או לאו דווקא בסדר הזה.
אבל זה לא מה שאני רוצה. אני לא יודעת מה אני כן רוצה, אבל אני
בטוח יודעת מה אני לא רוצה. כל הדברים הללו זה חלק מפזל אחד
גדול שמרכיב את החיים שלי. אם להמשיך את הדימוי הזה אז אני
מרגישה שיש בחיים שלי כל מיני חלקים בצורות שונות וצבעים שונים
אבל באמצע יש חלל, יש חור שחור שמשהו צריך למלא אותו ואני לא
יודעת מה. אולי התשובה הקלאסית היא אהבה, אבל אני לא חושבת שזה
זה גם את תהיה לי אהבה עדיין משהו אחר. ואולי זה טעם החיים
כולו לשמור על החור הזה לא למלא אותו לשמור על השלהבת בוערת
ולהציב לעצמנו מטרות רחוקות יותר ויותר שלא נוכל להשיג כדי
לשמור על הטעם?

אני לא מסכימה אם אלה שאומרים שמתים בסוף ולכן הכל לא שווה או
עם אלה שאומרים מתים בסוף אז בוא נספיק כמה שיותר מצד שלישי
אני גם לא באמצע במסלול המוכר, אז איפה אני?

אני חושבת שזה מספיק להיות גם ככה זה לא יוצא מרתק ואני לא
מצליחה לומר את שעל ליבי.

לילה טוב.