סמוראי זקן, בואי נגיד, שעל הגב שלו יש חרב, עצם הידיעה שבכל
רגע נתון הוא יכול לשלוף אותה,
עצם הידיעה הזאת שהוא יכול לקטוע איברים בתנופת יד, רק זה לבד,
בלי תוספות.
סמוראי זקן עם חרב. העניין הוא שהחרב היא אותה חרב. זה כל
העניין את מבינה. לא משנה בן כמה הוא, לא משנה אם העור שלו קשה
ומתקלף, אם השיער שלו מדובלל , אם העיניים שלו כבר לא מה שהיו
פעם, לא משנה כל זה, הגוף שלו אולי מצומק ועמוד השדרה שלו נראה
כמו שבלול אבל החרב, אותה חרב. לא השתנתה. אני לא מבינה את כל
העניין הזה עם החרב, היא אומרת. כולה חרב, היא אומרת.
אולי תוריד את המעיל הזה סוף סוף ונשב לאכול?
אני מתיישב.

אני מבינה שבזמן האחרון אתה טרוד. אני מבינה שמשהו עובר עליך.
אני מבינה את כל זה, בכל היקר לי שאני מבינה. היא מניחה את
קערות המרק על השולחן, אדים עולים מהן ומכסים לי את הזגוגיות.
אני מוריד את המשקפיים ומניח אותן לצד הקערה, ליד הכפית. אני
רוצה להצליח, אני אומר לה. אני יודע שאני יכול להצליח. גם בקשר
הזה, איתך. גם בחיים, בכלל. מגיע לי להצליח אני יודע את זה,
מגיע לנו להצליח, אני אומר. אתה תצליח היא אומרת ומתיישבת
מולי. למה שלא תצליח, היא אומרת ונושפת על כף המרק נשיפות
קצובות, יש לך את כל מה שצריך כדי להצליח, היא מקרבת אותה אל
שפתיה ושואבת את תוכנה.
אתה בכיוון הנכון, אתה הולך בדרך, אתה בדיוק שם היא אומרת,
בדיוק איפה שצריך.
אני חושב שאת טועה, אני אומר לה. יש לי את הרצון אולי אבל אין
לי את הדרייב. ומה בדיוק ההבדל בין רצון לדרייב, היא שואלת. מה
בדיוק ההבדל. כלום, אני אומר לה. את יודעת מה אולי באמת אין
הבדל, אני אומר.
היא מפנה את הקערות ומגישה את המנה העיקרית. אווז צעיר מושחם
כמו שהיא יודעת. אכלתי כבר הרבה מאז שהכרנו. התחתנתי עם אווז
מושחם כזה לפני כמה שנים. אווז מושחם עם הינומה.

היא מניחה לי את השוק בצלחת, תוך כדי היא אומרת שלא צריך כל
הזמן לרוץ קדימה, שאפשר גם ללכת לאט. יש זמן היא אומרת, אף אחד
לא רודף אחריך.
אני לא הולך לשום מקום אבל את לא מבינה, אני צועק.
תירגע, היא אומרת. את לא מבינה, אני אומר. היא מפרידה את העור
שמסרב להיפרד מהבשר.
קראתי איפה שהוא, אני אומר לה, אני לא זוכר מי אמר את זה, בטח
מגלה ארצות או איזה גנרל, לא חשוב, תקשיבי, גם אם אתה בדרך
הנכונה, הוא אמר, תידרס אם סתם תשב שם. הוא צודק את מבינה, אני
יודע שהוא צודק, ואני יושב, ללא ספק יושב. יושב ומנסה להתקדם
עם התחת. כדי לעמוד על הרגליים צריך יותר מרצון, אני אומר,
צריך דרייב, ואין לי את זה. אז חשבתי על זה הרבה בזמן האחרון,
אני אומר לה. חשבתי על זה הרבה, אני אומר.
נו והגעת למסקנה, היא שואלת אותי, אני מקווה שהגעת למסקנה היא
אומרת, כי הנאום הזה שלך באמת כבר מתחיל לקלקל לי את התיאבון.
ותאכל משהו, היא אומרת. מסלקת את חתיכת העצם האחרונה לצלוחית
העצמות ומצביעה על הצלחת שלי. אף אחת לא תכין לך אווז יותר טוב
ממני, היא אומרת. תאכל.

אני חושב שהבעיה שלי היא שבכל בחירה שאני עושה, אני תמיד רואה
מה אני מפסיד, תמיד מה לא בחרתי, ובגלל שכל בחירה גוררת בחירה
נוספת, שתביא אחריה עוד בחירה שבה לא אבחר, אני לא מסוגל אף
פעם להשלים עם כל מה שלא אעשה, ובסופו של דבר אני לא עושה
כלום. אני חושב שזאת הבעיה שלי, אני אומר.
אני חושב שהצלחתי לשם את היד על הנקודה, על המקור, המקום
שמגדיר אותי הכי טוב זה בדיוק זה.
ומה אתה הולך לעשות אחרי שעלית על זה, היא לוקחת ממני את הצלחת
המלאה ומכינה את השולחן לקינוח, אחרי שהגעת למסקנה הזאת שאתה
לא מסוגל להחליט, איך לדעתך תצליח להחליט?
זהו אני אומר לה, שאי אפשר להחליט, חשבתי גם על זה. הרי נולדתי
עם השאיפה, בן אדם נולד עם זה, עם הרצון לגדול ולהשתפר ולשם את
היד על כמה שיותר, בן אדם נולד עם הדבר הזה ומתרגל אליו, כמו
שתינוק מתרגל ללול ולסורגים, נגיד. משהו כזה ששמו שם בשבילו.
וכדי שהבן אדם ירצה כל הזמן יותר אסור לו להגיע למיצוי, הוא
תמיד צריך להרגיש חוסר מסוים, בסיסי, משהו שיגרום לו לזוז, את
מבינה אותי? הרי אם הייתי מרוצה ממה שיש לא הייתי בכלל מנסה
להזיז את עצמי. אז הבנתי פתאום מאיפה זה בא, הזלזול במה שכבר
יש, חוסר הסיפוק, המנגנון הזה שקראתי לו אני, את מבינה לאן אני
חותר?

לא אני לא מבינה, היא אומרת. אני מבינה שאתה טרוד בזמן האחרון,
היא חותכת לי חתיכה מעוגת הדובדנים שעינגה אותי פעמים רבות
בעבר, בכל היקר לי שאני מבינה, היא אומרת. תאכל מהעוגה שלי
מותק, היא אומרת. אני יודעת כמה אתה אוהב את עוגת הדובדבנים
שלי, היא מוסיפה.
אני תקוע במקום הזה, אני אומר לה ומזיז את הדובדבן שלי מצד
לצד, הבנתי ששום דבר לא ישתנה באמת אף פעם, שבעצם אותו מנגנון
יעבוד תמיד אותו דבר ושכל השאר זה משתנים. הכל הפך חסר תועלת
פתאום, פתחתי את הדלת בציפייה ומצאתי שם ריקנות גולמית, שום
דבר סבוך, שום דבר מעניין, סתם כלום. מנגנון. בדיוק כמו של
תיבת נגינה, מנגנון פשוט מספיק כדי שלא יתקלקל אף פעם. תמיד
ידאג שהרקדנית תסובב, הכל עניין של צירים וגלגלי שיניים ולא
יעזור כלום, רק תמתח את הקפיץ והוא יעשה את שלו, מאז אני לא
יכול להביא את עצמי לסובב את הידית. עכשיו את מבינה אותי? אני
מביט בה כשאני שואל את זה. בשביל לסובב את הקפיץ צריך דרייב.
זה לא מספיק להיות שם. אני מרגיש שאני על הסף של משהו גדול,
שינוי רציני.

זה ייקח קצת זמן היא אומרת, שבוע בטורקיה אולי קצת יותר,
מקסימום שבועיים ביוון, זה ייקח קצת זמן אבל זה יעבור. בכל
מקרה שתדע לך, היא אומרת. מי שחושב יותר מדי נהיה משוגע. אפשר
את הדובדבן שלך היא אומרת, אני רואה שאתה לא מתכוון לאכול.
אני תופס אותו בשתי אצבעות ומסתכל עליו. לפני רגע שכב על העוגה
ועכשיו תפסתי אותו והרמתי אותו. הוא נמצא בידיים שלי גם אם הוא
רוצה וגם אם לא. אני יכול להחליט עכשיו אם הוא ימחץ תחת שיניים
טוחנות או יחזור בשלווה לקצפת הלבנה. אני יכול אפילו ליצור
אופציה שלישית בשבילו. בוא נאמר להניח אותי יפה בצלוחית
ולהחזיר למקרר, גם אופציה. אני לא אעשה את זה, אני אתן אותו
לאשתי, אבל המחשבה שאני יכול לעשות את זה, רק המחשבה על זה
עושה לי טוב.

סמוראי זקן, נגיד, הוא יודע שהחרב על הגב זה כל מה שיש לו, שכל
השאר זה משתנים עם נוסחאות שמחשבות את קיצן לאחור, הוא יודע את
זה כבר מסבא שלו כשהוא צעיר והוא קונה חרב, הוא שם אותה על הגב
שלו ומחליט באותו יום החלטה, זה והוא והחרב וההחלטה, ועצם
המחשבה שהוא יכול לקטוע איברים, אם רק היה רוצה, אפילו שהכל נע
סביבו במחזוריות קבועה, הוא יודע שהוא יכול להניף את החתיכה
המושחזת שלו ולשנות את כל זה, את האוויר עצמו הוא יכול לחתוך,
והוא יודע את זה. רק זה לבד. הוא לא צריך יותר.
אני מכבד את כל זה, אני אומר את זה לאשתי. אני מכבד אנשים
שמסוגלים להתנחם בזה, אני רואה אותה לועסת את הדובדבן, אני
מתפלא כשהיא לא יורקת את החרצן ובולעת אותו פנימה בלי לחשוב
פעמיים.
יש אנשים שבשבילם העולם הזה הוא לא סיפור גדול, אני חושב כשהיא
קמה מהכסא ומתקרבת אלי, יש אנשים שבשבילם חרב זה משהו על הקיר
או במקסימום כלי נשק, היא מתיישבת לי על הברכיים, גופה מתקמר
לעברי, נעלי הבית שלה נופלות על הרצפה ברחש נעים.
אני שומע רעש בחוץ, נהמה אפשרית ואז קולות של ניפוץ. אני מוריד
אותה מעלי וניגש לחלון. אני מביט. אתה רואה משהו, היא שואלת.
לא, כלום, אני עונה, אני לא רואה כלום. אני נשאר לעמוד שם,
מקשיב.