"אז ישבנו שם והסתכלנו אחד בשני, פשוט ישבנו ונעצנו מבטים, כמו
קרב מוחות על לא כלום ובעצם על הכל, לראות מי יחזיק מעמד, מי
יישבר ראשון, מי יזיז קודם את מבטו."
מיכל בהתה בייאוש במילים שכתבה בסוף מחברת היסטוריה, סגול על
גבי לבן. שוב זה קרה, היתה לה התחלה נפלאה לסיפור שנתקעה אחרי
המשפט הראשון, היא האמינה שברגע שיש לך התחלה טובה, כל מה
שצריך לעשות זה לחכות והמילים כבר יגיעו בעצמן, יהפכו למשפטים,
ואז לסיפור שלם, כך זה היה תמיד. לא עכשיו. המילים האלו שאתמול
בלילה התגלגלו לה בראש והיוו התחלה מבטיחה לסיפור, שלא נתנו לה
מנוח עד שקיבלו הבטחה מפורשת שהיום בשיעור היסטוריה הן יועלו
על הנייר. אבל עכשיו הן לא מילאו את החלק שלהן בהסכם, כמו
בכלכך הרבה פעמים בבזמן האחרון, אחרי שכתבה את ההתחלה שהיתה לה
בראש, המילים פשוט נתקעו ולא זרמו החוצה, מיכל הרגישה שהן רימו
אותה, המילים. חברותיה הטובות ביותר, הדרך שלה לצאת אל העולם,
היא נשארה לבד, ללא מילים.
זה היה היום של הגשת העבודות בהיסטוריה, לפני כחודש הם התחלקו
לקבוצות מחקר של שלושה וכל קבוצה חקרה נושא אחר, והיום במשך
שלוש שעות ארוכות הציגה כל קבוצה את הנושא אותו היא חקרה. הכל
היה סביב תקופת בית שני. מיכל אף פעם לא ממש אהבה היסטוריה,
אבל היום היא ממש תיעבה את הנושא, היא לא הקשיבה, לא היה לה
איכפת, היא היתה עסוקה בלמצוא את המילים שאבדו לה, שנטשו אותה
לבד מול ההיסטוריה.
הקבוצה של מיכל חקרה את המהות הרוחנית של התקופה, הם יציגו
אחרונים, 'בטח בשיעור הבא או משהו כזה' חשבה מיכל בנחת
והתרווחה לאחור בכיסא בשעה שהקבוצה של מדינת החשמונאים הציגו
את הנושא שלהם.
"למי איכפת מה קרה בעבר, העיקר מה שייקרה בעתיד" זאת היתה
הגישה שלה בקשר להיסטוריה, זה כמובן לא כלל את הרנסנס, את יוון
ורומא, או כל נושא מענין אחר. למען האמת, היא ידעה שזה חשוב
ללמוד היסטוריה, ההיסטוריה באמת חוזרת, אבל בכל זאת, כמו עם
החורף, חשוב ככל שיהיה, היא לא הצליחה לאהוב אותו, היא אהבה
גשם, שנאה קור, ותמיד זה היה כך, כל החורף, קור חודר עצמות,
שלא יצא גם כאשר התעתפה בשכבות על שכבות של בגדים ומעילים.
תמיד היה לה קר, כך זה גם עם ההיסטוריה, כמה מענין שיכלו ללמד
את זה, אף פעם זה לא נכנס. הרנסנס דמה בעיניה לגשם, היא אהבה
את הגשם, הוא שימח אותה ומילא אותה אושר, גם לימודי הרנסנס, הם
פתחו לה את המחשבה בקשר לדברים רבים, אבל כמו שעם הגשם בא
החורף, גם עם הרנסנס באה ההיסטוריה כולה, הנושא השנוא כלכך.

"אז ישבנו שם והסתכלנו אחד בשני, פשוט ישבנו ונעצנו מבטים, כמו
קרב מוחות על לא כלום ובעצם על הכל, לראות מי יחזיק מעמד, מי
יישבר ראשון, מי יזיז קודם את מבטו.
תוך כדי בלי להסתכל באמת, בלי להזיז את המבט, בחנו אחד את
השני, פנים, לבוש, שיער."
אין מילים, היסטוריה, חורף, קר, אין מילים, חשמונאים, קר,
רטוב, אין מילים, שלומציון המלכה, היסטוריה- אין מילים.
היא הרגישה שאין לה שום קשר לכל זה, מה בכלל היא עושה פה
לעזזל?!? היא כבר בכלל לא אוהבת את הכיתה הזאת, כל האנשים
שבשנה שעברה היו החברים הכי טובים שלה, שנתנו לה את הבטחון, את
החום ואהבה שהיא צריכה בשביל תפקודה השותף, כבר לא היו שם, חלק
מהם עברו לבצפר אחר, חלק פשוט, פשוט, היה לה קשה להגיד את זה,
אפילו לעצמה, אבל חלק מהחברים הישנים שלה פשוט הפכו למשהו אחר,
לא כמו שהיא הכירה אותם, או שהיא פשוט השתנתה? היא לא ידע
לתת את התשובה, היא רק ידע שרע לה, שהיא לא אוהבת את הכיתה
הזאת יותר, שהיא רוצה לחזור לכיתה של שנה שעבר, ושזה בחיים לא
יקרה.

היא הסתכלה על הדפים הכתובים בעט סגולה, על כל מילה נקייה היו
שלוש מחיקות 'על כל פעם שאני פוגע, באות שלוש שאני מתנצל...'
המילים של השיר הדהדו לה בראש.
היא ישבה שם בכיתה, ולא חשבה על שום דבר, ותוך כדי זה על הכל.
שוב לא היה לה מה לכתוב, היא רצתה לצעוק, שיפסיקו כבר את
ההיסטוריה הזאת! נגמרו לה המילים, והם, להם לא איכפת בכלל, הם
ממשיכים בשלהם כאילו כלום לא קרה, כאילו הכל בסדר, הם קוראים
לעצמם חברים שלה?! הם אפילו לא שמו לב!
זה היה כאילו כולם נטשו אותה, היא הייתה לבד בחלל, היא הרגישה
איך היא נסחפת למקום שהיא לא רוצה להיות בו, מקום של ייאוש
שחור, היא ידעה שבקרוב כל זה ייצא ויתפוצץ, דווקא על האנשים
שהיא הכי פחות רוצה, היא רצתה לצעוק, ולא יכלה...

"מיכל! תפסקי לקשקש במחברת ותהיה איתנו" המורה להיסטוריה...
היא קטעה אותה, היא לא מבינה שמיכל לא יכולה להקשיב עכשיו? היא
בקרב עם המילים... ואולי בכלל עדיף לעזוב את המילים ולתת
להיסטוריה לעבור מעליה ולחורף להיות, ובסופו של דבר שניהם
יגמרו, ואולי גם המילים שלה יחזרו עד אז... הרי הכל זמני...
ורק המילים האלו שכתובות בקצה מחברת היסטוריה, ישארו, לא
גמורות, כתובות סגול על גבי לבן