ישבתי באמבטיה וספרתי סכיני גילוח...
מאז שאני מכיר את עצמי, אני יושב באמבטיה וסופר סכיני גילוח.
למה? - כדי שאהיה בטוח.
כדי שתמיד אוכל לאשר שאני יודע כמה סכיני גילוח ברשותי.
"כמה סכיני גילוח יש לך?" "המממ...13!", זה לא נשמע לכם ממש
נהדר?, ודאות מוחלטת!".
אני יוצא מהמקלחת, יושב מול הטלוויזיה, משהו לא מסתדר לי
פתאום, מעין תחושה משונה כאילו... אידיוט!
לא התנגבת! לא התלבשת! עכשיו כל הדירה מלאה במים, הספה ספוגה,
עקבות על הרצפה.
טוב, כדאי שאלך לעבודה, נכנס למכונית, כמו כל בוקר, קלאץ',
גז.
כשאני חונה לבסוף בחניון זה מכה בי - הסכינים!
כמה יש לי?! קיבינימט!
טוב, בואו נבחן את האופציות: אני יכול לחזור עכשיו הביתה ולאחר
לעבודה - לא זו לא אופציה, איחרתי כבר לפני יומיים בגלל הקטע
המסריח עם העיתון, אולי אפשר להמשיך? כבר קרה שלא ידעת כמה
סכיני גילוח יש לך.
אני פותח את הדלת ונכנס למסדרון הממוזג, נכנס למעלית עם עוד
איזה שמן מגעיל. אני משתגע.
יש 15 קומות, והכפתורים מסודרים בזוגות וכפתור אחד לבד! זה
עקום קיבינימט! מי הדביל שתכנן את המעלית הזאת ככה? רק בשביל
זה לא שווה לקום בבוקר.
הנה שטיגמן המניאק הזה, מחייך אליי את החיוך "זה לא ייאמן כמה
שאני שונא אותך" שלו, "בוקר טוב" הוא אומר לי, כן, בוקר טוב
בוקר טוב, אבל המשכורת שלו כפולה משלי, האכיל אותי על הבוקר
בזין של כושי.
לא נורא, כולנו יודעים איך הוא השיג את העבודה הזאת, נראה כמה
שנים ייקח לו לגרד את כל החרא של הבוס מהלשון שלו.
נכנסתי למשרד ופתחתי עיתון, כתובים שם כל מני סיפורים עצובים
על ילדים שמתים ברעב, על אנשים שנוסעים ופתאום ככה סתם
מתפוצצים באוויר, איפה הסכיני גילוח שלי שצריך אותם?
אני זוכר שפעם היה איכפת לי מהדברים האלה, פעם מזמן, כשעוד לא
הייתי צריך להתגלח, כשהפנים שלי היו חשופות, פתוחות, לא היו
זיפים שמסתירים הכל.
נמאס לי מזיפים, נמאס לי משיער, אולי אני אעשה קרחת, קרחת יפה,
כמו של ההוא מהטלוויזיה, זה שמפרסם את המחלה הזאת, לא זוכר.
וכמו של ההם שהיו עובדים בגרמניה, מזמן, במלחמה, לא זוכר אותם,
אני לא חושב שהם חיים יותר.

כל הזמן הטלפון המזדיין מצלצל. לכולם יש מה להגיד כל הזמן, הם
צריכים להירגע קצת, אולי למצוא תחביב, לאסוף משהו, אולי לספור
מכוניות ואולי...
דפיקה בדלת, מי מפריע לי לעבוד עכשיו?
שוב היא באה, סיגי הפקידה המטומטמת, רק כששומעים את השם שלה
מדמיינים פרה מטומטמת, והמסטיק שיש לה בפה.
איך שהיא לועסת! שתמות!
"צריכים אותך למטה במחלקה של שטיגמן", תוציאי כבר את המסטיק
מהפה כלבה...
"מה נשמע? הכל טוב? רוצה קפה?", כן כן, יאללה, הדאווינים שלך
לא עובדים עלי, את הקפה שלך תשמור לבוס.
"לא תודה", אני אומר.
מוזג לעצמו קפה, מחייך, כן בטח שתחייך, לך יש את המשרד שלך, את
הקפה שלך, אבל נראה אותך סופר סכיני גילוח הא? נראה אותך!
"רציתי לדבר אתך בקשר לפרזנטציה של מחר" הוא אומר.
"מה העניין?", אני שואל, שימחק כבר את החיוך החברי הזה מהפרצוף
שלו, אני לא חבר שלך מטומטם!
"אני ושאר הצוות חשבנו... שאולי לא כל כך כדאי ש...אתה תצטרך
להיות שם גם...אתה...לא משתלב, אתה מבין נכון?"
אני קם והופך את הכיסא "מבין! בטח מבין! אני מבין שאתה פשוט
מקנא!"
"מ...מקנא? מה זאת אומרת מקנא? במה?!", הוא שואל מגמגם כמו
ברווז דביל שמוצצים לו.
"אתה מקנא! אתה לא יודע כלום! אתה לא מבין! אתה לא מבין!"
הוא עדיין לא מבין, מסתכל עליי.
אני שואל אותו, "כמה סכיני גילוח יש לך עכשיו בבית אה? כמה?!"
"אני..."
"אתה לא יודע", אני מחייך, והוא מסתכל בי, כרגע קלט מה אני
אומר, ואני...אני הרגשתי כמה אני יותר טוב ממנו. יצאתי מהחדר.
אולי אני צריך לישון...כן! לישון! כמה זמן לא ישנתי.
למי יש זמן לישון, כשיש כל כך הרבה רעש, רעש של מתכת במתכת שלא
עוזבת אותך לרגע!
אני נשכב אחורה, אולי נצליח, העיתון על הפנים, מול העיניים שלי
דבוקה התמונה של האיש הקירח מהטלוויזיה, הפעם הוא נראה קצת
יותר מאושר, הרבה יותר מאושר, אפילו שהוא לא צריך להתגלח.
אני עוצם עיניים...סכינים...קרחת...תינוקות...
פצצות...חושך...
"קוראים לך מהמשרד של הבוס לבוא דחוף דחוף"
אני ארצח את הפרה המזדיינת הזאת! אתקע לה כדור בראש שיעשה לה
חור עד לצד השני ויעיף לה את המסטיק דרך העורף, כלבה טיפשה.
ומה זה דחוף דחוף? אם היא תגיד את המילה פעמיים אז היא מגבירה
את העוצמה? ככה זה עובד?!
"אני בא"
שוב המעלית הזאת, אני לא בטוח אם אעמוד בזה הפעם, למזלי הנסיעה
קצרה.
אני נכנס בהיסוס, הוא מסתכל עלי, בוחן אותי.
הוא פונה אליי, "נראה שבזמן האחרון אתה מקשה על הצוות בעבודה
ונוקט גישה שלא תואמת את מה שאנחנו דורשים כאן אצלנו"
מה הוא רוצה? על מה הוא מדבר? אולי הוא כועס שאני לא זוכר כמה
סכיני גילוח יש לי?
"אחרי מחשבה רבה אני וחבר המנהלים החלטנו כי הפתרון הטוב ביותר
לשני הצדדים הוא פיטורייך המיידיים.
ההנהלה רוצה אותך בחוץ עד שעה 4"
מה יש לו? למה הוא עושה לי את זה? אז טעיתי! אני אשם שהכל
הסתבך? רציתי לספור את כולם! באמת רציתי! אבל יש כל כך הרבה!
וכל כך מעט זמן! אני מצטער! מצטער כל כך! ואני רוצה גם לומר לו
את זה, להסביר לו, אבל הוא מסתכל עלי, הוא נראה כל כך עייף, כל
כך מסכן, הוא לא צריך את זה, בגדתי בו מספיק.
אני מסתובב בלי לומר מילה והולך.
אני חוזר הביתה ויושב בחושך כמה זמן, מנסה שוב להירדם כמו היום
בבוקר, אבל קשקוש המתכת לא עוזב.
אני נכנס למקלחת.
אחד, שניים, שלושה, ארבעה...די, אין טעם, אין בכך טעם, הספירה
היא חסרת תכלית כשלאנשים לא איכפת מהסכינים. אני שוטף את
השיער, ממלא אותו בקצף ומוריד את כל השיער, עכשיו גם אני כמו
ההוא מהטלוויזיה, אולי עכשיו אני אהיה מאושר.
חיכיתי קצת, אבל האושר עוד לא חדר.
לקחתי את הסכין, פירקתי אותה מהמכשיר והחזקתי את הלהב.
אולי צריך להוריד יותר, חשבתי.
אני שוכב באמבטיה, מצמיד את הלהב לגרון.
"שלום לכל אלו שבחרו לא לספור", אני ממלמל, "אני עולה על
האוטובוס".
ושוב הרעש הזה של מתכת, אבל הפעם רך יותר, כמעט מלטף,
וצורב...
ואז החושך הזה בא, סוף סוף, אם רק כולם היו יודעים כמה זה קל-
השקט- אולי אפשר...