בימים הנוראים שלנו
אנחנו שותקים. ממתינים
בהכנעה לתרועת שופר
חדה, שתבוא ותעלה
מעלה מעלה
את התפילות שאנחנו לא אומרים,
שאנחנו שומרים
לעצמנו בתוך קנקנים.
את המלים  היותר חשובות
אנו משאירים
עומדות, עירומות, נשטפות
בזרם המילים האחרות.
מי- מילים
כעוסים ועצובים עד מאד.

אחרי הימים הנוראים באים
האנשים האחרים, והם שקטים יותר,
כמו מים לשתייה בתוך כוס. איתם
נוח.
איתם נעים. אבל פחות טעים.
ואז באים ימי החג. ואחריהם
סתם ימים של חול, ארוכים כמו
טור של נמלים עייפות מדיבורי סרק.

בימים הנוראים
אנחנו לא
אומרים את השירים
שאנשים נוטים ללחוש תחת
הסדינים המוכרים, רק
מעיפים כריות לחות
אל תוך הפנים. ובוכים.
ובוכים על האושר היפה הזה,
שכמו נביא עיקש בפתח עיר
ממתין.