אלה הן השעות היפות,
שם קולעות נערות צמה
בראשיהן, כפופות קלות אל
עבר המחר (1).

אז אתה שליו יותר,
אתה ניגר כמו האבן המתגלגלת
מראש ההר. הוא מביט בך
בהשלמה מרה, ניגש אליך עייף.
אתה מתאווה שוב למגע
ידיו המיובלות והמוכרות, כמו שהן מתגעגעות
לפניה.
אז אתם אחד, נזכרים בימים האחרים,
בשעות היפות אתה שוב
צעירים, לא מלוטשים: ים
שעוד לא למד גאות ושפל,
מתכרבלים בהם ומתחממים
לאט. לפני שהכל יתחיל מחדש.



 

(1)אבנים לא מסותתות שאדם
   שעבר על ידן פעם נעצר
   להביט בכתום הנהדר הזה
   שעכשיו הוא חלודה רעה ומציקה.