אולי אני עדיין לא אישה. זו חידה בשבילי. זה תלוי במצב הרוח,
זה תלוי ביום שעובר עליי, בשגרה. אולי אני אישה ואני לא ממש
רואה את זה. לא במחשבות, לא בחלומות המוזרים שלי, לא ביומיום.
אני לא מרגישה אישה. אני בטוחה שבגיל 24 אני אמורה להרגיש
אישה.
אני לא אישה, זו עובדה שאינה בטוחה במאה האחוזים. ייתכן והאישה
שבתוכי כבר יצאה לה החוצה מזמן אבל אני פשוט לא מרגישה בכך. אם
הייתי ממש נחרצת לחפש אחריה הייתי בודאי לוקחת פנס שמאיר באור
אדום ומכוונת אותו אל כל המקומות הנכונים בגוף שלי ואז בודקת.
הרי לא ייתכן שכלום לא קרה מאז גיל שתים עשרה, הרי לא ייתכן
שהכל התקבע אז. אבל אני מרגיעה את עצמי, תראי, יש שדיים ותחת
ומחזור ופנים שיודעות להביע גם אם את לא ממש מתכוונת שיביעו.
תסתכלי, מטופשת שכמותך, יש רגליים די נשיות, שמנמנות, חלקות
בגלל שאת דואגת שיהיו חלקות, יש ציפורניים משוכות בלק כשבא לך
קצת אדום או בורדו או אפילו שכבה שקופה שתעשה מבריק, יש צמיד
שמעטר את היד הנשית שלך בחרוזים צבעוניים שקופים. יד של ורוד
וסגול ותכלת וצהוב בהיר חייבת להיות נשית. תסתכלי טוב, כן,
תכווני את המבט בדיוק לנקודות האלה. את אישה.
לפעמים אני מלחיצה את עצמי. אישה? חחח, אל תצחיקי אותי, שלא
תכאב הבטן. בשעות האלה את מרגישה אישה? עם מכנסיים קצרים
מהוהים יושבת לך על הספה מול הטלוויזיה כאילו שזה שאת לבד נותן
לך לגיטימציה לפתוח רגליים ולהיות נינוחה. נשים לא אמורות לשבת
עם רגל אחת על השולחן ורגל אחת מושלכת הצידה. תראי את עצמך, עם
חולצה דהויה שמסתירה את השדיים, בלי חזיה, שיער קצר ופרוע כי
לא הסתרקת מאז שחזרת מהעבודה. זאת אישה? ומה עם הגבות? למה את
לא מדללת? ותבדקי את קו התחתונים, יש לי הרגשה שהגומי התגלגל
לו איפשהו שם מעל לישבן שלך והפך לחתיכת בשר עודפת ועצמאית.
למה את לובשת את הגרביים הצבאיות שהוא השאיר כאן? למה לא
גרביים ורודות עם לבבות קטנים או גרבי ניילון? אל תתבלבלי,
נשים צריכות להתאמץ, להימנע מלשפוט עצמן לפי עונות השנה.
עונות השנה. עכשיו חורף. לפחות כך נראה בימים האחרונים, הגשם
מכניס אותי פנימה, מרכך קצת את ההתלבטויות. אני מנסה. אי אפשר
לומר שאני לא מנסה. מנסה לפגוע בדיוק בנקודה הנכונה כדי להבין,
אבל להבין מה? הרי אני שואלת שאלות שהתשובות להן נמצאות איפשהו
בין השנה הזו והשנים שיבואו אחריה. עשרים וארבע זה גיל כזה,
אמא שלי תאמר, אין מה לעשות.
אולי זה חורף כזה שבו אני פורצת לכל הכיוונים, מנסה לדחוק
הצידה את המחשבות המטרידות לכאורה ולהתקדם עוד צעד. לאן? ישאלו
אנשים שרואים במילים אלה משמעות עמוקה יותר, לאן את מתקדמת?
ובכן, מתקדמת בין עשרות סיפורים, מחשבות מהוהות שאני רוצה
לסגור ולהניח בצד. דברים שאמורים לקרות, מעשים שיש לעשות ובתוך
כל זה אני מוצאת את עצמי עדיין לא ממש אישה. לא בשלה, בשפה
המקצועית.
יכול להיות שנכנס פה סיפור אהבה שכזה לגבר אחד שכבר יודע שהוא
גבר של ממש, עם האיברים הרגילים וכל המילים הנכונות. ייתכן
שנכנס פה התעתוע הזה ביני לבינו, משהו שנמשך כבר זמן רב. תמיד
נעצר בנקודה הרגישה ביותר. כשהוא גבר בן שלושים ואני עוד ילדה.

לא רוצה לדבר עליו עכשיו, לא לחשוב עליו, לא. ממילא זה אסור
בתכלית האיסור. ממילא יש כאן חוקים כתובים באבן. בלתי אפשרי.
ולא. פשוט לא, אל תיכנסי לזה עכשיו. הוא שייך לחלק שבו את
עדיין ילדונת.
אני זוכרת איך היו קוראים לי פעם. ילדל'ה, ילדונת, מתוקנות,
בומבונת, תינוקת, בייבי, מייבי, עוד לא ליידי.  

ההתנתקות חשובה. פרידה מתמונות וסיפורים. עצרי, תסתובבי, תני
יריקה טובה וזהו. כמו חתול שחור ככה העכבות האלו בראש שלך. איך
תהיי אישה אם את עדיין חולמת על שטויות של גן עדן? דברים שיפים
לך אבל לכל העולם נראים כמו ציור בספר ילדים. מספיק ודי. נגמר
עכשיו. לעצור. תנוחי. תנשמי עמוק. המסע אל מה שאת צריכה להיות
עכשיו, התחיל כבר.
בין היתר יש גם ציפיות. מצפים ממני להיות משהו, להיות זוג
נעליים שצועדות לכיוון מסויים, בלי לרדת מהשביל המוגדר כל כך,
מצפים ממני לעבוד, ללמוד, לראות טלוויזיה, לקרוא עיתון בסוף
השבוע, משהו שיעשיר אותי. מצפים ממני להיות נחמדה לסבתא, לשתף
את ההורים, להוות דוגמה לאחיותיי, מצפים ממני לשלוט, להכניס
כרטיס אשראי לכספומט ולא להגזים, מצפים ממני לקנות חלב טרי,
לבדוק את התאריך. להתאהב, להתמסד, להקים בית, ליצור דור חדש
אותו אוכל לחנך להתעלות מעל לציפיות שלי. מצפים ממני לעבוד כל
יום עד חמש כדי לשלם שכר דירה, חשבון חשמל וארנונה פעם
בחודשיים. מצפים ממני להיות זמינה, לדבר בפלאפון, להתחבר עם
אנשים חדשים. מצפים ממני לנהל שיחות חולין עם העובדים במשרד,
להיות מנומסת, לגלח רגליים, לסרק את השיער, לשים מסקרה שמאריכה
ריסים, לנעול נעליים, לשרוך שרוכים, ללבוש מעיל כשקר, לפתוח
מטרייה כשיורד גשם. מצפים ממני לפנות מושב באוטובוס לזקנה או
אישה בהריון, לגמור את התואר, לנצל את היכולות שלי, לנסוע פעם
בשנה לחו"ל כדי להביא בושם מהדיוטי פרי, לישון שש שעות לפחות,
להצביע בטלמסר, לשלוח אס.אם.אס, לנגב את השיש במטבח, לשפוך את
הזבל. עיצרי!
אני יודעת, מגזימה נורא. הרי חצי מהדברים האלה נעשים בלי
מחשבה, מכורח החיים על פני כדור הארץ הזה, עגול או מרובע, אני
עדיין צריכה לצעוד ישר, בדיוק בכיוון הנכון.
ואז התקיעות הזאת, כשרוצה להתפרק. רוצה לתת למילים לזרום ולא,
הן נתקעות כמו עצם בגרון, אני יודעת שהן שם אבל הן לא מוכנות
לפלוט עצמן החוצה. ואני זועקת, צועקת, נלחמת. תצאו, יש לי כל
כך הרבה מה לעשות אתכן, אני רוצה שתצאו! מתחננת, בבקשה, רק
לרגע, משפט אחד תתנו לי שיתחיל כאן משהו טוב. הן נתקעות, כי
השגרה, מה לעשות, קיבעה אותן פנימה. אני יודעת בדיוק מהו
הסיפור ואיך הוא צריך להיראות. ואומרים, יש עתיד, אם רק תתני
למילים לזרום ממך, אבל אני נעצרת.
שמונה עשרה התחלות לספר ביכורים, שמונה עשרה. שמונה עשרה
מכתבים: "יש כישרון רב, מאד נשמח לעבוד איתך, לקדם את הנושא".
לרגע אני מאושרת, כיוון נכון, נזכרת, דרך המלך. אבל אחרי פרק
אחד מתוך סיפור אין יותר כלום, ריק, ואקום, פול סטופ, יותר טוב
לשמוע "אנג'י", כי מיק גורם לי לחייך, יותר טוב לראות "השרדות"
כי שם התקיעות לפחות מלווה באתגר, טוב יותר לקרוא מילים של
מישהו אחר, כי ככה הכל זז, הסיפור מתפתח בראש, לפי המילים
מופיעות תמונות והנה סרט עם התחלה, התקדמות, אמצע, התקדמות
וסוף, בדרך כלל טוב. בדרך כלל הסוף הזה הוא פניה נכונה לשביל
הנכון.
תגידו את זה, כן, זה בסדר. קוטרית שכמותך, לא אישה- כן אישה,
מה זה משנה? את חיה וזה מספיק, את צועדת ויש לך רגליים שייקחו
אותך לאן שאת רוצה ללכת, יש לך חמישה שקלים לקחת קו חמש לסנטר,
קו עשרים וחמש ללימודים, קו ארבע לשוק הכרמל, קו שמונה עשרה
לרכבת, לנשום אוויר של כפר בדרך לביקור ילדות.
מפונקת! כן מפונקת, יש אנשים שאצלם המילים לא קיימות, ההתפתחות
נעצרה, המצב בביוב. נכון, מפונקת. כל כך נכון.
זו לא שנאה עצמית, לא, לא, זה לא קיטור, תלונה, בקשה, רצון
למחול לעצמי, או יכולת להכיר בכישלון, את כל אלה סיגלתי לעצמי
בעדינות, בפנוכו, לא ברבים.
אז כן, אני עובדת, לומדת, מתחברת, מתאהבת, מקווה, מבקשת,
כותבת, קוראת, צופה, מסדרת, מארגנת, מקדמת, מפהקת והולכת לישון
במיטה משלי, לפעמים לבד לפעמים ביחד, לפעמים נודניקית, לפעמים
שקטה, לפעמים רוצה לעלות על הגג ולשיר בקולי קולות "ים של
דמעות" או "אם אתה הולך אז קח אותי, אתה שומע, זאת אני, שרה
אליך".
ואז, כשהקול נהיה צרוד ואין יותר מילים לשיר, להרים את המבט
למעלה, השמיים של החורף נצבעים כתום- סגול, מישהו אמר לי השבוע
שאלה הצבעים הכי נפלאים, או תכלת עם קצת משמש בפנים, לא רע
בכלל, ציור מאולתר.
חמש וחצי בערב הכל נהיה ורוד- אפור בחורף, עננים מכסים שמש
קטנה קרירה למדי. כן, אני אלבש מעיל, אני אתחמם לי ואחזור
הביתה לכתוב את זה כדי להבין, ביני לביני, מה קורה לי ולאן אני
הולכת. גיל עשרים וארבע, סיכום  ביניים, תכפילו בשתיים, ארבעים
ושמונה, אישה, ממש אישה, עם שיער שצריך כבר לצבוע, נעליים יותר
נוחות, שני ילדים, המון ציפיות, עבודה קבועה, עוד עשר וקצת
שנים לפנסיה, כרטיס אשראי שחודש בפעם המי יודע כמה, חוזרת
הביתה לצפות בטלוויזיה, "קחי אותי שרון", עונה מס' 200,
"הישרדות 56" במאדים. וגבר, שפעם כשהייתי בת 24, היה בן שלושים
ואמר שהוא מוכן לחכות עד שאהיה אישה של ממש, היום הוא שואל
אותי אם בדקתי את התאריך על קרטון החלב.

יום הולדת, גשם ראשון, הכל ביחד.