יום אחד יצא האזרח הקטן מביתו בראשון לציון, נכנס למיצובישי
שלו והחליט שנמאס לו מהכל.
החיים הריקים האלה, החזרה הנוראית על כל הדברים היום יומיים
והשעמום המתסכל הזה הביאו אותו להחלטה: לשכוח הכל , לעזוב את
כל הזבל הרגיל ולברוח רחוק רחוק. האזרח הקטן הרגיש שהוא זקוק
לשינוי - והפעם הוא לא הולך לוותר.
ממש לפני הדלקת המנוע , הוא שמע את אישתו בלהה, שהייתה אזרחית
קטנה למופת, צועקת לו מהחלון משהו כמו "לאן אתה הולך, מתי אתה
חוזר?".
קצת מבולבל לרגע מקולה הפוקד של אישתו, האזרח הקטן עצר לשנייה
להרהר. אך אחרי כמה שניות, אחרי כמה שיקולי בעד נגד, כשהוא
הרגיש איך מחשבות ממוצעות ומטה חודרות אל מוחו הרגיל, הוא
החליט  לא לענות, לא לחכות יותר וסובב את מפתח ההתנעה. סיבוב
המפתח גרם לאיזו פעולה חשמלית עלומה שאיך שהוא תמיד מאפשרת
למכוניות הממוצעות של כל האזרחים הקטנים לנסוע לעבודה וחזרה
הביתה. הם אף פעם לא בדיוק יודעים מה קורה , אבל בעצם מה זה
חשוב. איך שלא יהיה, המיצובישי  החלה לזוז, האזרח הקטן הרגיש
איך ליבו הקטן והרגיל מפמפם קצת מעל הממוצע והרגשה טובה של
שינוי הולך ובא מילאה אותו.

מסתכל על הנוף העירוני הרגיל, הוא הדליק טיים וכיוון את הרדיו
על סתם איזו שהיא תחנה, לא משנה איזו.
אין לי כרגע את הפרטים המדויקים, אבל כעבור איזו שעה או משהו
האזרח הקטן הבין שתכניתו לצאת ולברוח לא תוכל ממש להתגשם אם
הוא לא יצליח לצאת משטח עירוני - אבל לאן? אמנם הייתה לו באוטו
מפה של כל הערים באזור, אבל כשהוא תכנן בסתר את הבריחה הזאת,
הוא אף פעם לא הגיע לקטע של ה"לאן?" איך שהוא תמיד היה לו ברור
שכשהוא יברח, הוא כבר ידע לאן, איזה כוח עליון יכוון אותו
לכיוון הנכון. הוא טעה. כבר אחר הצהרים והאזרח הקטן התחיל
להתבלבל. אולי זאת טעות איומה, אולי הוא צריך לוותר ולחזור
הביתה. הוא יגיד שהוא הלך לבנק או משהו, אף אחד לא צריך לדעת.

ואז זה קרה. האוטו התחיל לגמגם וכבה. האזרח הקטן הסתכל על לוח
התצוגה הכל כך מצוחצח ומיד הבין שזה קרה לו. ורק שתבינו,
בחיים, אבל בחיים! אזרחינו הקטן לא שכח למלא דלק. תמיד כשהמד
היה מגיע לשליש טנק, האזרח הקטן היה ניגש לתחנת הדלק הקרובה
ועושה מה שאזרח קטן צריך לעשות. "אז בסוף בכל זאת הצלחתי לצאת
מהשגרה" הוא חשב לעצמו, כשלפתע הוא הבחין בצללית הרחוקה שלה,
מתקרבת אליו בצעידה רוקדת.
האזרח הקטן יצא מהשיתוק התמידי שלו ופתח את דלת הרכב הממוצע
שלו. "סליחה..."


מיטל לא רק כיוונה אותו למיקומה של תחנת הדלק הקרובה, היא
אפילו הסכימה ללוות אותו. היא הייתה רזה רזה, בלונדינית
בלונדינית, צעירה צעירה ודיברה מהר על כל מיני דברים מעניינים.
כל הדרך לתחנת הדלק המיוחלת וחזרה הם דיברו, או יותר נכון מיטל
דיברה. האזרח הקטן כל כך נהנה לשמוע אותה מדברת בחכמה עם הקול
הנשי העדין והקצת ילדותי שלה, שחבל היה לו להפריע לה באמצע.
היא סיפרה לו על הכל. על העבודה, על הידידים שלה שכל הזמן לא
מבינים אותה כי היא בוגרת יותר מהם ועל אבא שלה שעזב את הבית
כשהיא הייתה עוד קטנה.
'קטנה...ומה היא עכשיו?' הוא חשב, 'היא לא בשבילי', אמר לעצמו
האזרח הקטן כל כמה שניות כשהוא בוחן את גופה הצעיר ועורה החלק,
אבל כמו שאומרים - עקרונות לחוד ורגליים לחוד.
'היא לא סתם עובדת, היא אחראית משמרת בחנות אופטיקה כזאת והיא
גם לומדת...' המשיך האזרח הקטן בניסיונות שכנוע עצמי. ומיטל
הדקיקה רק  המשיכה להסתכל עליו בהערצה. "אתה ממש בן אדם
מדהים!" אמרה לו מיטל בעודה משחקת עם שערה.
האזרח הקטן הרגיש נבוך ומבולבל ובעיקר שהוא היה רוצה לקחת איתו
את מיטל למסע שלו רחוק רחוק, מכל העולם הממוצע הזה. שניהם
יברחו יחד, הוא יטפל בה כאילו הייתה ה... בת שלו או... אולי
כזוג...
"אני אוהבת אותך, אתה הבן אדם הכי מעניין ומתחשב שאי פעם
הכרתי, אני רוצה להיות רק אתך..." אמרה לו מיטל, ובלי לדעת
הצליחה למוטט לחלוטין את חומת המעצורים האחרונה של האזרח
הקטן.

"אני אקח אותך וניסע ביחד אל הזריחה" אמר לה האזרח הקטן
כשעיניו הממוצעות ממצמצות מהתרגשות.
מיטל הביטה בו, חייכה את החיוך החמוד הזה שלה ואמרה "אל
השקיעה, אל השקיעה".
"מה שלא יהיה..." אמר האזרח הקטן, מביט בשעונו.