שתי לטאות נקלעו ליום קר
חשות הן בדמם המצטנן במהירות
ומבכות את פיגורן האבולוציוני
הרי שכבר מזמן המליצו בפרסומות
על מעבר לדם חם, לרחם, ולעטינים.

ומה תועיל חרטתן ביום זה?
אין להכחיש כי איחרו את המועד
וצינת הלילה חובקת וסורטת
פוצעת כבקבוק שבור, חד כתער
ומי זוכר, בגהנום הקפוא,
איך בכלל נראה תער, שאומנם מרבים להזכירו,
אך רק מתי מעט של ספרים עדיין משתמשים בו,
וגם הם, כלטאות, אינם מתאימים יותר לעולמנו זה.

והלטאות מנסות לומר זו לזו
ולגעת זו בזו, וכבר אינן חשות
ומבכות, בדמעות קרות
את אובדן ימי החום
ואת הסיכוי הקטן שאולי היה להן
בעבר
להתגלגל קדימה באבולוציה
ולהימנע ממעמדים כה נואשים.

עינהן הבולטות, קשקשי זנבן
ערגה גדולה
ויאוש
ולך אהובתי אכתוב
במלאת לנו אי אלו חורפים