ילדה קטנה, מביטה במראה. מלטפת את גופה בהנאה. עיניים מרוחקות.
היא מתרפקת על העבר ומציצה ללא הרף אל העתיד. היום שלה מורכב
מרצף זיכרונות שנכוו בבשרה ועדיין מהתלים בה - עוצרים אותה
במקום. ומדאגות על מה יהיה הלאה. חוסר ידע וניסיון מובהק
מחזירים אותה אחורה בזמן. לתקופות שהיא מעדיפה לשכוח. עצירות
אינסופית כדי לחמם את הגוף עם מנת אהבה ישנה, או סתם רגע עילאי
שפקד אותה לפני הרבה זמן. היא לא מפסיקה להזכר. לא רוצה
להדחיק, כמו שאמרו לה. היא חיה את העבר.
עיניים מרוחקות עם מבט של טירוף, אבל רק קצת. ישיבות ממושכות
מול מסך המחשב, בניסיון לעלות על הדפים את כל ההוויה העצמית
שלה, ללא הצלחה. אובססיה מעיקה על מה היא תעשה ומה מחכה לה -
היא מציצה ללא הרף אל העתיד. כותבת בראשה נאומים שתנאם מול קהל
אוהד, קהל שהיא תיצור לעצמה, אנשים קטנים שיהוו כלי במשחק
החינוך שלה. מציירת במוחה תמונות של איפה ואיך. רק לא לחשוב על
עכשיו.
הפעם הזה רודף אותה כל שנייה ושנייה בחיים שלה, לא עוזב, או
שמא - היא לא עוזבת. מסתכלת אחורה יותר מדי פעמים, מתקשה
להשתלב. מביטה קדימה, מחפשת משהו לא נודע ומנסה להלביש עליו
סיסמאות גדולות ממנה - היא מרגישה בוגרת.
היא נשאבת אל העולם שכבר כל כך הרבה זמן לא קיים במציאות -
אולי הוא מעולם לא היה קיים? היא נמשכת אחרי עולם שבחיים לא
פגשה, עולם שהמציאה כדי להעסיק את עצמה - רק לא בעכשיו.
ולאט לאט, היא נעלמת. אסור לה לחשוב על עכשיו. היא אובדת עצות.
אנשים מתקופות שונות מתבלבלים לה בראש - רק לא לחשוב על עכשיו.
ועכשיו, היא יושבת מול המחשב, מנסה להבין.
רק לא עכשיו.