וכשאתה עומד שם, גונח מעלי, רוטן. נכנס, יוצא. קורע אותי,
מבפנים ומבחוץ. אז אני עושה את הפרצוף הנהנה שלי. מדי פעם
זורקת איזו גניחה, ומתכננת בראש איך אני אזייף את האורגזמה.
הרי שנינו יודעים שהסיבה היחידה שהתחנתו היא כי ההורים לחצו.
הנה אני, בת-אל, בת 29, סטודנטית. "מה היא צריכה את כל זה?
שתשתקע! תקים משפחה, ילדים." וכך זה היה.
מצאו לי אותך, איזה ג'ינג'י מחוצ'קן עפ פיגור קל ש"בקושי שמים
לב אליו" "וחוץ מזה למה ציפית? נער בן 18? הפסדת את הרכבת הזו
לפני עשר שנים".
ובכל פעם שאתה נכנס, אני חושבת איך אני אקרא לילד הזה. אני רק
מקווה שהוא לא יצא כמוך.

ולך, מה זה כבר משנה?
יש לך שבועיים זיון, משרתת צמודה, ואתה גם זוכה להעביר את
הגנים הג'ינג'ים שלך הלאה.
מעניין אם גם הילד יהיה מח'וצקן (זה גם גנטי?)...
"או אלוהים, תעשה אותי עקרה!" מה כבר ביקשתי? במה חטאתי?
שהלכתי ללמוד? שהתנשקתי עם בן כשהייתי עוד צעירה?
על מה מגיע לי העוול הזה?

אלוהים לא עונה. גבר טיפוסי - חושב שהוא מלך העולם, שהאישה לא
שווה כלום, שאנחנו רק כוס מהלך עם מטבח צמוד.
אבל זה בסדר, נראה אם הוא יצליח להתעלם ממני כשאני אגיע אליו
שם למעלה. או למטה, מה שלפי הסטנדרטים שלו נראה לי יותר
הגיוני.
אז מה אם יקברו אותי בקצה של בית הקברות? או שיטילו חרם על
המשפחה שלי. במה הם כבר עזרו לי? הם רק שמו אותי איפה שאני.
ועם החיוך המזויף שלי, אני אעלה למעלה, אזרוק עליו איזה ספר
תורה. אני רוצה לראות אותו מתעלם מזה.
ואז, כשהוא ישאל אותי "מה את חושבת שאת עושה?" וגם יצעק קצת על
המזכירה שלו  (טלפון צמוד כוס) אני אתן לו סטירה. עכשיו מצידי
תשכן אותי שם למטה, בדיוק ליד הכבשן. כי לא כבר לא איכפת. יותר
גיהינום ממה שהיה לי שם לא יכול להיות בשום מקום אחר.

ואז הוא יחבק אותי, ויגיד לי שהוא סולח לי, שהוא מבין אותי.
אבל לא חביבי, אני לא מחפשת שתסלח לי - אני זו שצריכה לסלוח
לך!