מכתב שכתבתי ברגע של זעם. לא יודע מה ממנו רלוונטי להיום. אבל
זה איזשהו מחסום ריגשי שנפרץ אצלי.

מירי
אני כותב לך את המכתב הזה מהסיבה היחידה שאני יודע שאני לא
יכול לעמוד לפניך, כי אם אני אעשה כך, לא אוכל להחזיק את עצמי
מלהתפרץ בקולניות עליך, מה שרק יפגע באינטרסים שלי... את תביני
מה זה פגיעה באינטרסים שלך, כי אתה כל החיים שלך רק דואגת
שהאינטרסים האישים שלך יפגעו, וזין על כל שאר העולם (ולא לא
איכפת לי שכתבתי זין, נמאס לי לצנזר את עצמי לפניך)

אני רוצה להסביר לך מה הרגשתי היום שקיבלתי את הציון מתכונת,
ההרגשה שלי הייתה הרגשה של תסכול שלא חוויתי במהלך כל החיים
שלי... ואני לא מאמין שאת גרמת לי את התחושה הנוראית הזו. השעה
עכשיו רבע לעשר, והיום במצטבר צעקתי במשך שלוש שעות על כל בן
אדם אפשרי שהיה מוכן להקשיב לי (עוד סיבה שאני לא רוצה לדבר
איתך בכלל) כי הרגשתי תסכול כל כך עצום.
אם רק היית יודעת איזה מאמצים השקעתי בללמוד למתכונת המזדיינת
הזו אולי היית משנה את דעתך... או שלא כי שחושבים על זה ממי
איכפת לך חוץ מההישגים שלך.
אני אצטט את דבריך "לא קשה לראות שלמדת הפעם ברצינות רבה יותר
מכל שאר מבחני היסטוריה שהיו בשנתיים האחרונות". ואת יודעת מה?
זה אולי אחד הדברים הכי חכמים שאמרת בשנתיים שאני מכיר אותך,
למדתי במשך שבוע, כתבתי יותר מארבעים עמודים, וללא ספק הוכחתי
את עצמי. קיבלתי 89 בשיטת בדיקה שלך, שזה אומר שלוש נקודות אצל
מורה הוגן. ומה אני מקבל בתמורה??? ציון הגשה של 85?!?! כל כך
היה כואב לך לשנות את זה ללפחות 89, מה שהרווחתי בזיעת אפי, על
זה שלמדתי למתכונת הזו כמו שלא למדתי למבחן אחר במשך כל החיים
שלי?
ואת יודעת מה עוד מעצבן אותי... ההערות שלך, שלפעמים מעידים על
כזאתי זילות. על מה אני מדבר את שואלת? יש לי שתי דוגמאות
נפלאות אליך:
אחרי שיצאתי מהבגרות בפסיכולוגיה שאלת אותי איך היה, ואני
אמרתי לך שהיה מעולה ואמרתי לך שיש לי ציונים של מעל 95 גם
בפסיכולוגיה, וגם בסוציולוגיה, ומה את אמרת? אם את לא זוכרת אז
תני לי לרענן את זיכרונך, מה שאת אמרת זה "ואי יונתן, אחרי
שנתיים פתאום נהיית תלמיד".
האם לרגע אחד חשבת על מה שאת אומרת? עזבי שזה שטות מוחלטת, כי
אם היית מחנכת טובה היית רואה שסיימתי את כיתה יוד וכיתה י"א
עם ממוצע של בסביבות התשעים, ושנינו יודעים שזה לא השתנה.
אז מה כל כך מפריע לך? שאני חכם? שאני לא צריך לחרוש בשביל
לקבל ציון טוב? שאני מקבל דברים בקלות ולא צריך לעבוד עליהם?
את יכולה להאשים אותי בזה? כנראה שכן כי זה מה שאת עושה...
החוסר פרגון שלך הוא פשוט מדהים, אבל אל תדאגי, אני עוד אציין
את זה בהמשך.
המקרה השני שאני רוצה להזכיר לך זה אחרי המתכונת בהיסטוריה,
שדיברנו איתך (ואני מצטער על כל רגע שעשיתי את זה בגלל היחס
המזלזל שבא בהמשך) ושאלת אותי איך היה... אז אני אמרתי שזה
בגרות של תשעים, ואת תראי שיגיע לי תשעים... ואת כמחווה
יפיפייה הסתובבת, ונתת לגבך לדבר. להזכירך גבך אמר "כן,
כן...". אחרי זה, כאשר הערתי לך שעשית מחווה מאוד לא נחמדה
ומאוד משפילה, את המשכת בשלך, והתנהגת כאילו שהכל בסדר!
אז את יודעת מה? עם מורה אחר זה לא היה מפריע לי, כי כל מורה
אחר שאני מכיר יודע שאם הוא עושה פעולה מסוימת, זה אומר שגם
התלמיד יכול לעשות את אותה פעולה... או יותר נכון אם הבן אדם
שמשמש בתפקיד מורה עושה פעולה מסוימת (לדוגמא מתבדח על היותי
תלמיד) הייתי יכול לפרש את זה כתגובה שכוללת הומור. אבל בגלל
שאני יודע שאם אני אעשה לך את אותו הדבר את תיעלבי ברמות שלא
ניתן לתאר, ואז אני אאלץ להתנצל. כי בסך הכל את בן אדם...
לפחות נראית כמו אחת, כי לפעמים לפי ההתנהגות אי אפשר להאמין
שאת בן אדם... עם היחס שיכול כל כך להיות משפיל.
למה אני עוד כול כך כועס?
אז יש עוד כמה דברים.
הדבר הראשון שמאוד מפריע לי זה החוסר פרגון שלך. זה מדהים כמה
שאת יכולה לא לפרגן... תלמיד מקבל 89 במתכונת, ואת לא יכולה
לצ'פר ולתת ציון מתאים? כל כך כואב לך לראות את התלמידים שלך
מצליחים?
אבל עזבי לרגע את המתכונת, זה כבר נהיה עניין שולי לשנתיים
האחרונות, או יותר נכון לשנה האחרונה.
אם את לא זוכרת בשנה האחרונה שימשתי במועצת תלמידים, שאת אמורה
להנחות, כיור, סיור, מזכיר, אחראי פרויקטים, ראש ועדות, ומה
לא? ומה קיבלתי בתמורה? כלום... ושלא תביני אותי נכון, זה לא
שאני עשיתי את זה בשביל לקבל תודה או הילולים ממך או מרות לזר,
אבל בתור בן אדם שכל החיים שלו מושתתים על כבוד, וכול ההתנהגות
שלו היא פועל יוצא של אותו כבוד, הייתי מצפה שתגידי לי כל
הכבוד שהסתיימה השנה, שתתני לי איזה פיסת ניר מזדיינת, שתציעי
לי להיות הנואם בטקס סיום, כי מי אחר ממני יותר מתאים לגישה של
מיצוינות של הבצפר? ותאמיני לי שאני אומר את זה במלוא הענווה
ובלי שום רצון להתנשא... אבל אני יודע מה אני עשיתי, אני
החזקתי את המועצת תלמידים על הידיים שלי. אז נכון, אולי לא
עשיתי עבודה מזהירה, אבל לפחות שמרתי עליה קיימת. ומה קרה
עכשיו שאני עזבתי? לאף אחד במועצה אין מושג מה לעשות עם עצמו,
בעיקר בגלל שאין מישהו שינחה אותו... כמה מפתיע?
התודה היחידה שקיבלתי מהבצפר על ההשקעה העצומה שהשקעתי לאורך
השנה, זה הערה בתעודת מחצית שבה היה כתוב "תרומתך למועצת
התלמידים ראויה לשבח"... תודה באמת, אני מבלה עשר שעות בשבוע
של יום האהבה יותר ממה שאני צריך, ותרומתי ראויה לשבח?? זה
נראה לך הגיוני?
אוקיי, אז אולי רות לזר חיכתה, אבל למה את לא יכולה להגיד
לאימא שלי, ביום הורים האחרון בחיים שלה, כמה שהבן שלה השפיע,
עזר ותרם לבית הספר? כל כך קשה לך? (כי אם כן אני רואה פה
מגמה, גם במילים, גם בציונים...).
ועזבי את חוסר הפרגון... עם זה אני יכול לחיות...  אבל את
יודעת כמה פעמים לקחת קרדיט שלא הגיע לך? באמת... לא איכפת לי
שלא חילקת את הקרדיט שמגיע לי או להרבה אנשים אחרים שפרשו
מהמועצה בגללך, אבל מי לעזאזל את שתיקחי עבודה של מישהו אחר
ותיקחי אותה לעצמך... זה פשוט גניבה, אין לזה שם אחר.
האמת היא, שאני חושב על זה, אולי את פשוט לא מסוגלת להבין כמה
את יכולה לפגוע באנשים. את לא מבינה הרבה דברים שאת עושה, אולי
כי פשוט לא איכפת לך, או אולי כי פשוט את באמת לא מבינה, ואם
זה בגלל זה, אז אני מצטער שכתבתי את כל המכתב הזה.
האמת היא שאני לא מצטער, כי המכתב הזה היה הדרך הכי טובה להפיג
את התחושת תסכול הכי עצומה שחשתי בחיים שלי.
אני פשוט מתבייש בך. מתבייש שאת המורה שלי, ומתבייש שמישהו נתן
לך להנחות קבוצה של אנשים. כישורי אנוש שלך לפעמים פשוט
מזעזעים.
אני אפילו לא רוצה להתחיל להשוות אותך לאנשים הנפלאים שהקשיבו
לי במהלך היום (עם דגש על אנשים, לא מורים... כי במקרה שלהם הם
דבר ראשון בני אדם, דבר שני מורים... אולי תיקחי מהם כמה
טיפים).
אני חושב שיש לך על מה לעבוד, לדוגמא לקיחת האחראיות שלך.
המקרה האחרון שאני רוצה להזכיר לך זה המקרה של יפי. כן, עוד
אחד מהכיתה שלך שגם אותו בטוח דפקת בציון הגשה וגרמת לו לשנוא
היסטוריה לכל החיים, עד היום שבן אדם (מורה בשבילך) יראה לו
כמה ההיסטוריה היא נוראית, או מצד שני, אולי עשית נזק שאי אפשר
לתקן. בכל מקרה מה שקורה עם יפי זה שאת איבדת לו ציור? מה הקשר
שלי לכל זה? אני זה ששיכנע אותו להביא את הציור הזה מלכתחילה,
ואני זה שבמשך חודשיים כבר אומר לו שימתין ויחכה, ובתכלס כל מה
שאני עושה זה להגן לך על התחת (אני לא שמעתי שאת אמרת תודה על
זה). בכל מקרה דיברתי איתך, הגענו להסכמה, וזה סבבה, כי אני
סמכתי עליך, אני האמנתי שאת תעשי את מה שהתחייבת לעשות וזה
להגיד לו שאת תטפלי בזה מאוחר יותר. אבל הפלא ופלא... תראי מה
קרה.... פתאום הודעה קופצת לי באי סי קיו. את רוצה לנחש מי זה?
זה יפי! ומה הוא שואל אותי? אני אצטט :" לקחת ממנה את
הציור?"... ואת יודעת מה הייתה התשובה שלי? לא, ושזה הכל
בגללך, ושאת היית צריכה לספר לו!
מה זה אמור להיות, איזה מין התנהגות זו מצדך, בתור המבוגר
האחראי בייננו, שאמור להוות לי דוגמא ומופת, תקעת אותי בין
הפטיש לסדן, והכנסת אותי למצב מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד לא
נעים. אז לא, הפעם לא הגנתי עליך, ואני לא אעשה את זה יותר
בחיים, כי הגיע הזמן שאת תלמדי את הלקחים של מה שאת עושה, ואיך
הזלזול שלך יכול לפגוע באנשים.

אני סיימתי עכשיו לכתוב, סיימתי את כל מה שיש לי להגיד, אני
מקווה עכשיו שאת מבינה את התסכול שגרמת לי להבין, ואת כל הרע
שהעברת אותי ועוד אנשים אחרים במשך שנתיים עם הגישה שלך. אני
לא סותם יותר את הפה. הציון הגשה היה הקש ששבר את גב הגמל,
ואני לא עומד לשתוק יותר, זה כבר לא מגיע לך. לא אחרי מה
שהעברת אותי היום, והכעס העצום היום שקינן בתוכי במשך שעות
ארוכות.
תביני שציון הגשה זה לא העיקר, למרות שזה חלק משמעותי. אני לא
אוותר לך, ואת תינתי לי את הציון שמגיע לי (שכבר לא בטוח שאני
אקבל אותו כי אני כל כך מתעצבן רק מלחשוב על ללמוד להיסטוריה.
את פשוט תקעת לי מקל בגלגלי הלמידה. אני מקווה שאת גאה
בעצמך).
אז אני מקווה שאת תביני משהו מהמכתב הזה.

נ.ב. אני מצטער על המילים הקשות. בדרך כלל לא הייתי מתבטא ככה
כי אין לי שום רצון לפגוע בבן אדם אחר, אבל באמת שעברת את
הגבול.