'דייב, צריך למכור אותם עכשיו, יותר נמוך מזה לא נגיע!...
אר.אס כרגע התקשרו לחתום על העיסקה והם העלו את מחיר המניה
מעשרים אגורות למניה לעשרים לשלוש...מה אתה מחליט?'
כל הידיעות הטובות האלה נחתו עליי במכה. הייתי במצב של חוסר
שינה כבר יומיים וחצי בהם שקדנו במשרדי התאגיד כדי שהעסקה
תתבצע במלוא רווחיותה. לך תבין מה אומר המשפט שאמרתי כרגע:
ליועץ כלכלי נשמע כאילו זה יו"ר של אחד התאגידים קורע את עצמו
כדי להגיע למיצוי הפוטנציאל של העסק שלו לקראת חתימת ההסכם הכי
גדול בהסטוריה של עולם העסקים. 'האיש הזה יודע מה הוא עושה,
הוא מקצוען' היועץ יאמר.
אך אם תשמיע את המשפט לפסיכיאטר עשיר מקליפורניה הוא כבר יזמין
לי מקום טוב באחד מכפרי המרגוע לנפש הטובים באמריקה.
הנה אני, יושב לי בראש השולחן עם מסמכים זרוקים מימין, משמאל
ולפניי, שכבות על גבי שכבות של מסמכים של נתונים שלא ממש
קיימים. 'פוטנציאלי עיסקאות', 'דו"ח מניות רבעוני', כל מיני
דפים עם כותרות שפתאום איבדו משמעות נוכח הכמות שלהם, מאות
דפים כאלו. למרגלות השולחן הארוך במיוחד במשרדי יושבים יועצים
פיננסיים של התאגיד ומזכירותיהן המוטרדות, אפרוחות מסכנות, אני
צריך לשלוח אותן לנופש באלפים. כל שנייה צץ מולי פרצוף של עוד
עובד מאחד המשרדים ליד, עובד חסר משמעות, אדם שדוחק הצידה את
ההנאות האמיתיות בחיים לטובת המשכורת והבונוס שהוא יקבל(או
לפחות זה מה שהוא חושב). הוא היה יכול להיות כרגע בקרקס עם
ילדיו הקטנים, מסביר להם שהאופניים המוזרות נקראות חד אופן כי
יש רק גלגל אחד. כל אחד ואחד כאן בזוי. הפכנו למעין נמלים
חרוצות. אם אחד המגזינים הכלכליים היה מודע למאמצים שמושקעים
בבניין שלי הוא היה מריח שיש לנו עסקה עם רווח עצום ממשמשת
ומגיעה, אבל הצלחנו לשמור את זה בסוד, מצהירים שאנחנו רק מנסים
להחזיק את החברה עומדת אחרת כונס יעביר את הכסא המגניב שלי
למכרז שאיזה נהג משאית הובלות היה רוכש לעצמו במחיר משכורת.
כל מה שעמד והתרוצץ מולי הפך מאוס. חלחלה עמוקה נכנסה דרך
נקבוביות העור שלי ונספגה בדפנות הקיבה שלי, מאיימת לשתף את
העולם בתפריט ארוחת הבראנץ' הלא מספקת שחטפתי.
לקחתי לעצמי הפסקה ענייה של חמש דקה - הפניתי את הראש הצידה אל
הקיר. כן, זאת ההפסקה שלי, התנתקתי מכל הקולות שכבר מזמן הפכו
רעשים וקברתי את ההכרה שלי בנקודה אחת על הקיר. התמקדתי בנקודה
הזאת למצוא, אולי יש משהו יותר טוב בחדר הזה, אולי אני אמצא
ישועה, מקום מפלט מהזוהמה הזאת שבחדר הנקי והלבן שלי. כעבור
כשתים עשרה שניות אני מבחין במשהו בתוך הנקודה הזעירה הזאת
שבקיר. משהו צבעוני מציץ משם, משהו שלא הבחנתי בו בשש השנים
שאני יושב בחדר זה יום יום.
כעבור עוד שש עשרה שניות איששתי את הטענה שלי ואכן יכולתי
לראות שם משהו. קירבתי מעט את ראשי, מבחין שהצוות מתחיל ללטוש
בי מבטים מבין הדפים שבידיהם, צמצמתי עיניי ולמרבה הפלא הנקודה
הצבעונית התבהרה והתחדדה. הפלא ופלא, אני רואה שם נסיכה! כן!
נסיכה עם שמלה אדומה שזורה בחוטים כתומים זרחניים וצהוב חמנייה
וכתר מיקרוסקופי בעל זוהר מדהים על ראשה, יושבת לה בציפייה
שאדבר אליה! 'נסיכה?' שאלתי אותה מקווה שתענה אחרת כל העניין
ייראה מוזר.
'כן, ' היא עונה לי בקול שברירי 'מה יקירי'.
'מה.. מה את עושה אצלי בקיר?'
'אני מתבוננת בך עובד ומתעייף. מסכן שלי, רוצה ממחטה לנגב את
המצח?'
לא הבנתי איזה ממחטה היא כבר יכולה לתת לי כי בקושי ראיתי אותה
אז אני אראה את הממחטה שלה?
'כן בבקשה' עניתי. היא הושיטה את ידה הזעירה ואני הושטתי את
שלי, לא מגיע לקיר בשיט אבל איכשהו מצליח להגיע לממחטה. ניגבתי
איתה את המצח, מה ששיפר את הרגשתי ולו במעט.
'תודה' הוספתי וקדתי קידה קטנה עם ראשי, משהו סמלי.
'על לא דבר מתוק שלי, מה שאתה צריך זה חופש קטן שאחריו אתה
תראה שהכול ישתפר'
'אבל איך אני יכול לקחת חופשה באמצע כל החרא הזה?'
'אתה יכול, רק תרים את החלון ורד למטה'
'זה הכול? פשוט לרדת..למטה?' לא האמנתי להצעתה.
'כן, אני מבטיחה לך שאחרי זה הכול יהיה טוב'
'טוב, אם את אומרת נסיכה'.
היא שלחה לי נשיקה באוויר וקמתי לבצע את דבריה, אחרי הכול היא
נסיכה.


כעבור שבוע התעוררתי במחלקת שיקום, כולם חשבו שאיבדתי את הכרתי
לנצח, אבל אני? אני הרגשתי טוב יותר מתמיד. שלחתי ידי לכסא
שלשולי המיטה, כנראה מישהו ביקר אותי כשישנתי. על המסעד היה
מונח עיתון, זה היה החלק הכלכלי של עיתון יומי. קראתי את
הכותרות בראש הדף האומרות שניסיתי להתאבד בשל המצב הכלכלי של
התאגיד שדרך במקום ורק ירד בדירוג העולמי. אחות צעירה כתומת
שיער נכנסה דרך הוילון שהקיף את מיטתי, באה להחליף את הקטטר או
משהו. 'נראה לי שמעכשיו אני ישתין לבד'. היא הרימה את ראשה
ולאחר שנייה או שתיים של פה פעור היא חייכה בפליאה, כנראה לא
מודעת לזה שהיא מחזיקה שקית שתן ביד. ואכן, חזרתי לתפקד כבימי
צעירותי. בחדר המבקרים כבר ציפיתי לראות את העובדים שלי ישובים
או מתהלכים בעצבנות, לא יודעים איך לבשר לי שימיי בעולם העסקים
תמו. הם אכן היו שם, אבל הבחנתי על הרגע הראשון בהלך רוח שונה
ממה שציפיתי מהם.
'אהלן חבר'ה, מה קורה?', אחרי כל התדהמה וההשתהות שכבר התחילו
לעלות לי על העצבים הם הסבירו לי שהתכנית לחתימה על עיסקת הענק
הסודית שבנינו כבר חודשים התממשה ושחתמו עליה בלילה של הקפיצה
שלי, ממש כמה שעות אחרי שהתפרקתי על הרצפה, ולמחרת כל העיתונים
כתבו על זה, מה שגרם להרבה מחזיקי מניות שרצינו להפטר מהם
ביניהם גם צ'רלס פוקס שהחזיק כמעט חצי ממניות התאגיד, לברוח
ולמכור את חלקם ולמחרת הודענו על עיסקת הענק שעשינו, מה שהביא
לקפיצה על המניות שלנו במחיר שיא למניה וכעת התאגיד שלי הוא
הכי חזק בשוק העסקים.
הם חשבו שקפצתי בכוונה, שהבנתי את ההשלכות לאירוע שכזה.
בעיתונים של אותו היום קראתי שאני גאון פיננסי מטורף, אשף
כלכלי ועוד שמות שהיו מזיזים לי אם לא הייתי כל כך להוט לפגוש
שוב את הנסיכה ולשאול אותה איך היא חשבה על זה ואיך היא ידעה
שאני לא יתפגר שם למטה על המדרכה. תפסתי מונית למשרדים. עליתי
במעלית הבניין לקומה שלי וכשיצאתי חשבתי שהגעתי לקומה הלא
נכונה כי הכול היה חדש ונראה אפילו יותר יוקרתי ממה שהיה
במשרדים שלי אבל מסתבר שזו מתנה של ממלא מקום היו"ר שחשב שהוא
כבר מחליף אותי קבוע. הבחור החליף את כל הריהוט ותלה בלונים על
התקרה. זה נראה טוב. למעשה זה נראה כל כך טוב שלא יכולתי שלא
לחייך, אבל אז נזכרתי שהנסיכה שלי נמצאת בקיר ואולי הוא... לא,
לא האמנתי שכך יעשה. אבל הוא עשה את זה. הוא צבע את הקיר בחדר
שלי בורוד. בכל זאת נצמדתי לקיר וחיפשתי עליו בכל מילימטר את
הנסיכה וכשלא מצאתי התחלתי לבכות כמו כל אדם המתאבל על אהובתו.
ובכיתי שעות. אנשים נכנסו לי למשרד אך התעלמתי מהם, שום דבר
שיגידו לא יוכל לנחם אותי. בזמן שבכיתי הקשבתי לכל מה שהם
דיברו ביניהם ואחד העובדים שהיה איתי בחדר קצת לפני הקפיצה
מהחלון סיפר שבהיתי בקיר לדקה שאחריה פשוט ניגשתי לחלון
באדישות וקפצתי להצלחתי. 'מה?' חשבתי 'האם ייתכן שכל השיחה עם
הנסיכה ובכלל הנסיכה עצמה אינה אלא פרי דמיוני?!'. לא יכולתי
לתפוס את זה כי הרי דיברתי איתה ו.. ו.. היא הייתה שם! בו ברגע
תפסתי את העובד שסיפר את זה והעפתי אותו דרך החלון. אבל הוא -
הוא לא יצא מזה. כל נוכחי החדר לא ידעו כיצד להגיב אבל אז הם
החלו לצחוק אחד אחד, ממש להיקרע מצחוק. הם בטח חשבו שזו הייתה
בדיחה של גאון, של גאון פיננסי ולכן הם הצהירו בפני המשטרה
שהוא זרק עצמו מהחלון כפי שאמרתי להם להצהיר. אבל כל זה נשאר
ביננו. לא ביני לבין הנוכחים לרצח, אלא ביני לבין הנסיכה. אחרי
הכול זו היא שאמרה לי לעשות את זה.