תרוץ.
תרוץ יא מניאק, תרוץ. תרוץ כמו שלא רצת מעולם, תרוץ כאילו אין
מחר.
תרוץ, קדימה, תרוץ.

ואני, אני רץ. כמו פנתר, רץ. והקול הזה בראש שלי, בבטן, ממשיך
להציק לי. "תרוץ, קדימה, תרוץ".
אני רץ כמו מטורף. כל שבריר חמצן שנשאר לי בגוף מנוצל לדבר אחד
בלבד. לרוץ.
אני לא יודע לאן, אין לי מושג, לאן, לאן אני רץ. לשום מקום.
פשוט רץ, ושומע את הקול הזה בבטן, "תרוץ".

העולם נמרח מולי, הכל זז במהירות. האנשים, הרחובות, התנועה.
הכל מרוח וללא משמעות.
והנשימה.
אני כמעט ונחנק, כל כך כואב לי, כל כך. אני לא מחזיק יותר.
והחזה, עולה למעלה ולמטה במהירות ושואל אותי לאן? לאן אתה רץ?
ואני, לא יודע. לא יודע.
"תרוץ, תרוץ יא מניאק, תרוץ כאילו אין מחר".
ואני רץ. רץ.
ועוצר.

אני משתנק, נחנק.
עוד נשימה ועוד אחת. שואף גלונים של אויר. עוד חמצן ועוד
נשימה.
אל תדאג, הוא אומר לי. זה לא הסוף עדיין.
כשאתה כמעט ונחנק, הדבר היחידי שאתה יכול לקלוט זה את הסובב
אותך. אחרי שהבנת שאתה לא מת, הדבר השני שמדאיג אותך הוא כל מה
שמקיף אותך. ומה שאני קולט, שאני לא יודע איפה אני.
נשימה אחרונה.
אני מסתכל סביבי שוב ושוב. מנסה להבין מה עשיתי, איפה אני
לעזאזל.
והדבר היחידי שאני שומע, הוא את הקול בבטן שמזכיר לי, שלפני
חמש דקות עוד רצתי.

אני עולה לאוטובוס.
בהחלט לא צפוי. אין לי מושג איפה אני, ולאן אני נוסע. אבל נגזר
עלי לעלות על אוטובוס זה, שאת מספרו אני לא יודע ולא את
יעודו.
אבל החמצן החדש שמחיה את גופי, גורם לי להבין, שעלי לנסוע.
בניגוד לריצה, שאת ההבדל עושים הגלגלים, העולם דרך חלונות
האוטובוס נראה כל כך שונה.
הכל בחוץ נע מהר, האנשים, הרחובות, התנועה, הכל מרוח. אבל
בפנים, הכל איטי וברור, לעולם שבפנים יש מנגינה שונה. איטית
יותר.
אני מסתכל סביבי. על האנשים. ומתחיל להבין.
כשאתה לוקח אוטובוס זר, בעיר זרה לכיוון לא מוגדר, אתה פוגש
בזן חדש של אנשים שמעולם לא פגשת, אמיתיים יותר.
לכל אחד יש את החיים שלו, הזכרונות שלו, החברים שלו והחלומות
שלו. והנה אני, זר בתוך זרים, פולש לעולמם ומנסה להבין אותם.
את כל הבעיות שלהם, את כל החלומות. את כולם.
בין הרעש שבחוץ לשקט שבפנים נשאר הכל שמציק לי: "תזכור, שלפני
חמש דקות עוד רצת".
אני לוחץ על הכפתור האדום הגדול. כאן, כאן אני יורד.

אז ירדתי.
מאוטובוס, שאת מספרו אני לא יודע, ולא את כיוונו. אז בטח, אין
לי מושג איפה אני.
אז התחלתי ללכת.
הסתכלתי על השמש והתחלתי ללכת מערבה. ידעתי, שבכל מקרה, תמיד
אגיע לים.
אני הולך והולך. צעד ועוד אחד. התנועה וצליל הרחוב הרועשים
מנסים לסחוף אותי אליהם, אבל אני לא נכנע ומתמיד בצעדי. לי יש
מנגינה משלי, רגועה יותר.
כאן הכל נראה כל כך שונה. שונה מהאוטובוס, שונה מהריצה. התנועה
והמהירות של הבחוץ הזה, כשנסעתי, נבלעו בשקט והרמוניה, ועכשיו
אני חלק מהתנועה הזו, והיא שונה כל כך מזו שהכרתי.
כשאתה הולך בצלילות, לפחות אחרי מה שאני הרגשתי, אתה מצליח
להסתכל על העולם בצורה שונה, נניח, בגוף שלישי. כאילו אתה על
סט הצילומים של החיים, כאילו שאתה מסתכל על העולם מבעד למסך
טלביזיה. רק שאתה חי אותה.

אני ממשיך ללכת. עוד צעד, עוד אחד.
אני לא יודע לאן רגלי מושכות אותי, רק הקול בבטן ממשיך להציק
לי: "תזכור, שלפני חמש דקות עוד רצת".

ואז עוצר.
עוצר, מול בית.
זה הבית הכי סטנדרטי, הכי סטמי והכי לא מיוחד שיכלתי לעצור
מולו. ועובדה, עצרתי. בלי כל משמעות.
לפני שאני מבין משהו אני כבר בחדר מדרגות. עושה את דרכי מעלה.
מדרגה ועוד אחת. אני יודע שמשהו מצפה לי, רק לא יודע מה.
ולרגלים? לא אכפת. הן עושות מה שהגוף מכתיב, מכתיב לי
לעלות.
אני פותח דלת מעץ בקומה שניה. אפילו לא הסתכלתי לראות לאן אני
נכנס, פשוט נכנסתי.
הבית צנוע, לא מפואר ולא דל. סתמי. החלונות פתוחים ואור לבן
שוטף את כל חלקי הבית מהשמש שבחוץ. הרגשתי נינוחות. הרגשתי
חמים.
במטבח שולחן ירוק קטן, עליו שתי כוסות תה כהה ובינהם צלחת עם
מעט עוגיות. אני יושב על אחד הכיסאות ומחכה.
הכוס חמה והתה נמזג לפני מספר דקות. לא חשבתי שמשהו מוזר.
הרגשתי שהכל במקומו, כאילו כל הקוביות מסודרות בצורה מושלמת.

ואני מחכה.
ומחכה.

הכל שקט. הכל רגוע. והיא נכנסת.
נכנסת ומתיישבת מולי. מחייכת כמו שאני זוכר. כמו שזכרתי. היא
מרימה עוגיה קטנה באצבעותיה הקטנות, וטובלת אותה עדינות בתה.
ואני מולה, מחייך.

הכל שקט, הכל רגוע.
הכל מרגיש נפלא. מושלם. רק הקול בבטן שלי עדיין מזכיר לי שלפני
חמש דקות, עוד רצתי.