היה לי קר. איבריי קפאו. הרגשתי את הכאב מדגדג אותי באצבעות
רגליי, ובהדרגתיות עולה למעלה - מדגדג ושורף יחד.

עמדתי בתוך מקפיא ענק, היו שם סוגים שונים של גלידות שהכינו רק
בשבילי. מצחיק שאני הייתי כבולה באזיקים ולא יכולתי ליהנות
מהטעם המתוק שמתמוסס בפה. הייתי עירומה לחלוטין, עובדה שגרמה
ליותר שנאה, ליותר השפלה. כמה זמן עמדתי רפויה, עצמתי את
עיניי, לא חשבתי, לא עיכלתי איפה אני ומה הולך לקרות לי.
ופתאום, זעקה שחתכה את השקט יצאה מפי. ניסיתי להתנגד. התפרעתי,
זזתי לכל הכיוונים, ניסיתי להשתחרר. לא יכולתי לעמוד כך, ידיי
מורמות בצידי הגוף וכולי חשופה לעיני הקור.

לפתע, האזיקים השתחררו מהקיר, ובלי שום התרעה מוקדמת צנחתי על
הרצפה, ופילחתי את גופי לסדקים. דם רב זרם ממני. הרעש של
הנפילה גרם להמולה במקפיא ודברים נפלו מהמדפים. אצבעותיי
כחולות ושפתיי סגולות. הסתכלתי על בטני, בטן רכה, שפעם הייתה
יפייפיה, כעת, הייתה מלאה בצלקות מכוערות.

קיבלתי על עצמי את גורלי, ולא ניסיתי למצוא את הדלת ולפסוע על
החופש שלי. לא חיפשתי ולא מצאתי. בעודי שכובה על הרצפה כיצור
קטן שנפצע אנושות, הסתכלתי על שיערי - הדבר היחיד שאהבתי בגופי
באותו רגע.  
מצאתי פינה שקטנה בתוך העיר הזאת, עיר של קור. התיישבתי,
חיבקתי את ברכי והסתכלתי. הכל היה הזוי. שום מחשבה לא עברה בי.
כבר לא כעסתי, לא שנאתי, קיבלתי והבנתי.
לאט לאט הפסקתי להרגיש. תודעתי החלה להרדם.
ולפתע,
התעוררתי בתוך תנור רותח.