"אני?  אמנית?  איזה קשקוש, ובאמת "רק קשקוש ייצא לי עכשיו
במקרה הטוב..."
עומדת היא מול הבד הריק, ריקה אף יותר ממנו, ,וצבעי האקריליק
מונחים לרגליה, נחנקים ,סגורים בתוך מיכליהם ודמעות כבדות
מציפות את עיניה, מכאיבות לה, וכשמנסה היא להסתכל דרכן, מבחינה
שיצרו הן מעין ציורים קטנטנים על הבד, ריצודים אפורים, וצורות
משונות, וכשנעלמים הם, בולעים אותה לתוך הבד.
חשה כמו אוויר שנגמר לו האוויר, סוגרת באצבעותיה על צווארה,
כדי לוודא שהדופק עדיין דופק, מזהה את סימני המצוקה המוכרים
המכים בה, כאשר שוב מרגישה כיצד היא מתרחקת ממנה אט אט -
"ההשראה"- בדיוק כמו בספרו של חנוך לוין שקראה-"החולה הנצחי
והאהובה"-ההשראה נפרדת ממנה בלעג כמו אותה "אהובה" המותירה את
ה"חולה הנצחי" בכמיהתו, שלעולם לא תתממש.
מנסה בכל כוחה שלא להפגין מצוקתה, שכן יודעת שאם תיפול שוב על
ברכיה, ותאחז ברגליה בתחינה שתישאר ולא תשאיר אותה לבד, תצחק
ההשראה  ברשעות האופיינית לה, ותמשיך להתרחק, ולו זו בלבד, אלא
שתפנה תוך כדי כך שצועדת היא, את גופה ופניה חזיתית מולה, כדי
שתוכל לזכור את פרצופה המיוסר של הננטשת. וכך עד שתעלם...
לעומת זאת יודעת שברגעים הנדירים בהם לא מתייחסת היא לאיומיה
של ההשראה, ומגלה בטחון בעצמה וברוחה, חוזרת אליה "ההשראה"
ממקום מחבואה, ומתקרבת אליה בצעדים רכים, ובחיוך אימהי מלטפת
את נפשה, כאומרת "הנה, חזרתי, מדוע חשבת שנטשתי אותך, הרי רק
חיכיתי לרגע המתאים. ביכולתי להאמין בך, רק כשאת מאמינה בי. גם
אני לפעמים זקוקה להשראה..."
ספקנית היא לגבי ההשראה, כמו לגבי כל שאר הדברים בחייה (אם
ניתן לקרוא לשגרת הבדידות בה מצויה היא כבר מזה שנתיים -
חיים),
ספקנית באשר לקיומה של אהבת אמת, ספקנית לגבי עצמה, ואף
ספקנית בקיום ה"ספק" - שהרי יודעת שאם הייתה מתירה לדבר אמיתי
כלשהו להיכנס לחייה, היה מתכווץ לו ה"ספק" וחוזר לממדיו
הטבעיים-וזה הפחיד אותה יותר מכל. ה"ספק ללא ספק ,לא יקום עוד
וינסה לעצור אותה בגופו השפוף, כשמיישר הוא את משקפיו, וטוען
כנגדה שוב בקולו המאנפף: "אמרתי לך... אין לך את זה!"
ועכשיו, עומדת מול כן הציור, מתייסרת ומהרהרת בציניות עד כמה
מבחינת הלך הנפש הסוער המאפיין אותה, היא אכן מצדיקה הגדרתה -
כ"אמנית", ואולי רק בו... או אולי בחרה תחום זה בשל כך שרצתה
לתרצו ולהצדיקו.
ריק... הכל כל כך ריק... ריק כמותה, כשקם והולך הוא לאחר מעשה
האהבה,
ריק כמו הדממה המשתלטת לאחר שנסתיים שיר אהוב במיוחד אשר
לצליליו רקדה בשיכרון חושים...

ועכשיו... ריקה כמו המוות, שום דבר לא באמת קורה לה. מה קורה
כאן?!  
כל כך ריק, שההשראה נעלמה, ואולי דווקא  בשל כך...
מפנה את גבה לכן הציור, ואומדת את המקום בו היא עומדת - חדר
בדירה שכורה, בעיר הגדולה, גדולה מדי... מתבוננת בחדרה הסגלגל,
ובוחנת עד כמה שקרית העליזות הנוצרת מהשתלבות הוילון בצבע
הטורקיז  בו,  המכסה את דלתות הזכוכית, המובילות למרפסתה.
לפתע במצוקת חנק, פותחת לרווחה את דלתותיה של המרפסת, נכנסת,
מתקדמת ואוחזת במעקה הברזל הקר, החלוד ומנסה נואשות לחוש משב
רוח חיים  מבחוץ, משהו שיגרום לה להתעורר מבפנים, השראה...
אך מלבד צפירות מחרישות אוזניים מהמכוניות הדורסות את הכביש
הראשי ,מעליו היא גרה, לא שומעת ולא חשה  דבר.
קהת חושים, מתבוננת בבנייני המשרדים הגבוהים למולה, ותחושת
מחנק קשה עולה בה, כשחושבת על כך שבכל  חלון, בכל ריבוע קטן,
שחור -יושב מישהו שתמיד יודע מה הוא עושה, ומה יעשה כשיחזור
הביתה. הוא כבר  לא מחפש השראה...
גם הרומני הזקן הזה, שמביט עליה ממרפסתו אשר מולה, יודע שהשראה
לא יוכל לספק לה, אבל אולי
משהו אחר כן...מנסה להרשים אותה בהתמתחויות גופו העירום.
כל משמניו הצהובים נוזלים לכל עבר, מלבד גוש שומן קטן אחד,
האסוף לו יפה  יפה בתוך תחתון טנגה הדוק, כתום.
היא מפנה את גבה אליו באדנותיות, וסוגרת את דלתות המרפסת
בניסיון לעמעם את השאון הבלתי נסבל, ה"השראה" הרי  אוהבת שקט.

שקט! שקט!!! זועקת היא ללא קול ,פוחדת מעצמה...


סוחבת את גופה המרוקן למראה, לא תתפלא אם לא תופיע בבואתה
מולה, אבל דווקא כן -בבואתה
מופיעה כאילו היא נהנית להדגיש את הנוכחות של אי הנוכחות.
מנסה למצוא בעיניה ניצוץ שיוביל לאמת, שיסייע בידה לגבור על
הספקנות הכרונית, הממארת בה לקתה.
היי! (מנסה להלהיב את עצמה)אולי אם תכריז  סוף סוף בפעם
הראשונה את שהורתה לה
הפסיכולוגית החייכנית שלה, יתעורר בה משהו לפתע"
"...חשוב שתאמרי זאת בקול רם", נזכרה בדבריה "אני חזקה ,יפה
וחכמה, אני לא אוותר, מגיע לי הטוב ביותר." אמרה זאת בקול חלוש
והרגישה מטופשת אף יותר, חושבת  אולי כדאי לומר זאת בקול רם
יותר פעם נוספת שהרי - "לא אוותר, מגיע לי הטוב ביותר."


"אני לא צריכה פסיכולוגית !" חשבה. ובטח לא אותה, שהרי אם
הייתה כל כך מאוזנת ומאושרת-
לא הייתה נראית כמו מקרר, ועוד עם חיוך... בוודאי כל שנותר לה
לעשות הוא-לחזור על המשפטים הדביליים שהמציאה, ואז לרוץ למטבח
ולנגוס ב"טוב ביותר"...
ואפרופו מקרר - לא הייתה מתנגדת להוריד עוד חמישה קילוגרמים
ממשקלה.
מתבוננת בחוסר שביעות רצון על עצמה במראה, עוקבת בקפידה אחר כל
קו ופיתול, ומחליטה שממחר תתחיל להתעמל והפעם תתמיד (לפחות
לכך לא צריך השראה). עולה במבטה בעדינות מהגוף לפנים, ובוחנת
גם אותם, ומהרהרת במשמעות המילה "פנים" - האם כשמן משקפות את
הפנים? או שמא רק את פני הדברים?...
תלתליה הפרועים נראים כאילו צמחו כך משום פיזור הדעת המאפיין
אותה,
שפתיה לא ברורות - כתואמות את המלל היוצא מביניהן,
בוחנת את עיניה, מבקשת למצוא בהן משהו אמיתי, ברור.
ועיניה-אותן עיניים הלקוחות מאותה תמונה בה צולמה ביום הולדתה
השישי-כשיושבת
היא על  כסא מקושט,לבושה בסרפאן כחול, כשכתר קרטון מעוטר בפרחי
נייר לראשה.
לידה עומד בן כיתתה שבא לברכה ולתת לה את המתנה אשר בידיו, אך
משום מה מתקשה
להיפרד ממנה .עיניה הכהות, הצרות החודרות מביטות בו במבט
תובעני, קצר רוח.
אלו הן אותן העיניים  המשתקפות אליה עשרים וארבע שנים אחרי
שצולמה תמונה זו.
עוד אז התעוררו בה הספקות-האם תקבל אי פעם את המתנה, את הפרס,
את האישור על היותה?
ומאז היא כל כך שונאת מתנות, ומראש היא מבקשת-כלום.
"ואולי רק מתוך הכלום" היא מהרהרת "צומחת ההשראה..." האם
ה-"כלום" קיים?

ואם כן, כיצד זוכים בו? מה הדרך להגיע אליו ?כמה מוזר שאינה
יודעת-שהרי הייתה בתוך ה"כלום" הנפלא הזה , המפרה הזה שלא דרש
ממנה כלום, עד שהגיעה  לתל אביב, ועכשיו לא יודעת את הדרך
חזרה...
לפני כמה שנים, כשהגיעה מהעיירה הדרומית שכוחת  האל בה עברו
עליה כל שנות ילדותה,
חלמה  כל כך הרבה חלומות כשהייתה יושבת בחדרה האפור שלא היה
דבר מחוצה לו,
אך בתוכה כל צבעי האדרנלין צבעו כל חלקת חלל חיצוני  ריק. ללא
הסוס בחרה בצבעים
העזים-כדי ליצור. אז לא פחדה מכישלונות, אז הייתה היא היא
ההשראה עצמה...