שיר ברדיו. איזו אירוניה מטורפת...
"אני רואה אותו הכל עכשיו בסדר
אולי גם הוא פוחד להיות לבד
רק להבין אותו שווה את כל הזבל
כדאי לבנות גם בשבילי עוד ארון אחד עוד ארון אחד
אם החיים מתחלקים אצלי לשנים החלק הראשון נגמר ממזמן..."
והיא התחילה לזמזם... היא גם הייתה ממשיכה לזמזם אם היא רק
ידעה את כל המילים של השיר. השדרן מודיע על שם השיר וממשיך
לדבר בשלו, חושב שהוא מצחיק, אולי גיחוך הוא מעלה אבל לא
יותר.
ואז הוא שם עוד שיר, שיר דיכאון.
והיא חושבת לעצמה מה לעזאזל עובר על השדרן?! ואם הוא בדיכאון
למה אנחנו צריכים להיכנס לדיכאון...? הכל היה כל כך שקט. הכביש
עוד יותר. היא הייתה משוכנעת שהיא נרדמת עוד שניה.
היא החליטה להעביר תחנה אולי יהיה משהו מעניין שם.
מלא מחשבות רצות לה בראש, הכל חוץ מלהסתכל על הכביש.
פיזית היא הסתכלה על הכביש. הבינה בערך מה קורה שם.
אבל היא לא התעמקה. היא חשבה קצת על הפוך שמחכה לה בבית, על
הבוקר הבא, על איך יהיה מחר בבחינה, חשבה עד כמה היה מצחיק
היום בארוחת צהרים, ולאט לאט המחשבות התחילו גם הן להתפוגג.
היא הייתה ממש עייפה. ואי אפשר היה להאשים אותה על העייפות
הזו, היה בסביבות ה 12 והיא על הכביש מס' לא קטן של דקות. היא
חשבה שאם היא תעצום את עיניה ממש לרגע קצר לא יקרה שום דבר.
בדיוק בשניה הזו הדבר היחיד שעלה לה בראש זה ההוא, זה שהיה
ב-יב' שהיא הסתכלה עליו לראשונה, זה שהייתה מאוהבת בו כבר
שנים. ואז היא "התעוררה", לפחות כך חשבה, מרגע של דיכאון
מהשירים של השדרן המעצבן ברדיו היא הפכה למאושרת.
מדהים מה אהבה יכולה לעשות. היא חייכה חיוך ענק והמשיכה
בנסיעה.
היא נזכרה בימים שהוא היה עובר בביה"ס... את דפיקות הלב
והפרפרים בבטן שהייתה רואה אותו עובר עם מדים, את האכזבה שביום
שישי וראשון לא הייתה רואה אותו עולה או יורד מהאוטובוס בתחנה
ליד ביה"ס, את תמונת המחזור שלו תלויה על הקיר שם שכל בוקר
הייתה עוברת במסדרון ורואה אותו מחייך. היא עצמה את העיניים
שלה ממש לרגע קטן, היא לא ישנה או משהו כזה, עצמה את העיניים
שלה אולי... 'כדי להיזכר איך הוא נראה'.
כנראה שהנהג המשאית שנהג ממולה חשב כמוה, חשב על הזאת שהוא
מאוהב בה. עצם את העיניים והיה בטוח שלא יקרה שום דבר רע.
העיקר שהם חשבו על משהו טוב לפני האסון הנורא.
סביר להניח שההוא מיב' עכשיו יודע על קיומה אבל לא בדרך שהיא
קיוותה.