מתחת לשמיים זועמים את מביטה עם עיניים שטופות בדם,
שיערך הפך להיות פקעת בשל הדם שנספג בו
אך אני הוא זה שרוצה להיות נושא החרב!

את מבקשת נקמה, וזעמך מוצדק הוא,
אך את עדיין לא יודעת שאת מסכנת את נשמתך על הקו,
ואת רוצה להרים להרים את החרב שתשא את זעמך היוקד.

משפחתך נטבחה למול עינייך, אימך נאנסה במותה,
אחיותייך התמימות נקרעו לגזרים על ידי מפלצות, בני-אדם,
ואביך היקר והגאה, מעיו שפוכים על הרצפה לרגלייך

עיניו הכחולות של אביך מאובנות ונועצות בך מבט מבועת וזועם,
ואת.. את היחידה שעדיין בחיים, חברי ילדותייך שרויים על
האדמה,
מרוטשים לאחר דהרת הסוסים עליהם.

ביתך הפך לבית פחמים שחור, הבתים האחרים הפכו לאפר,
ואת מקיאה את הכל... את הממתקים שאכלת באותו היום,
את מקיאה את הכל.. ואפילו כשרוקנת את גופך מהכל המשכת...

הקאת את נשמתך ופחדך, הקאת את צערך וילדותך,
הקאת את כל אשר יכול למנוע ממך מלהתקיים ולמנוע את נקמתך,
את חרב אביך ראית לידו, חרב שחורה כמו מה שנותר ממך.

את החרב לקחת בזעם, כי זה כל מה שנותר,
גשם החל לרדת ולשטוף את הדם משערך,
אך למה לא המתנת לי שאקח את החרב?