"אני שונאת קפה", עניתי לו בעצבנות.
קיבינימט, מי הוא חושב שהוא? אז נניח שבאמת הייתה פגישה סבירה,
למה לעזאזל שאני אעלה לדירה של בחור שאני מכירה בקושי שעה
וחצי,
וגם היא לוותה בכל חוויות הצבא שלו...
אפשר להגיד שאני יודעת יותר על המפקד שלו בטירונות מאשר עליו.
אם היה נותן לי גם שם פרטי ולא רק 'סגן צוק', אולי אפילו הייתי
מבררת ויוצאת איתו.
5 דקות קודם עוד ישבתי עם הבחור באיזה פאב מסריח באלנבי.
מהפאבים האלה שהברמן צועק כל פעם שדורכת בפנים בחורה. בעיקר אם
היא לבושה כמוני. אז הברמן צעק. והמוזיקה צעקה אפילו יותר.
לצערי לא מספיק. את הבחור לא הפסקתי לשמוע אפילו לרגע אחד. אני
נשבעת שלולא החינוך הסובלני שקיבלתי הייתי עפה משם אחרי 2 דקות
ומשאירה אותו לדסקס את ענייני הטירונות שלו עם הברמן. גם ככה
הם נראו לי באותו מחזור בערך. 'כוס אמק', אמרתי לעצמי אחרי 5
דקות נוספות של קישקושים, 'שיישתה כבר את הטובורג המזויינת שלו
וייסתום קצת את הפה'. מה יש לגברים האלו? כמה שניות של שקט לא
אומרות שאין לנו על מה לדבר. משלמים להם לפי מילה או משהו?
ולמה כל נושא שהוא פותח בו מתחבר בסוף לסגן צוק הבנזונה
הזה...
אבל לפחות הוא נראה לא רע בכלל הדייט שלי הפעם. זה ייאמר
לזכותו.
אם יש משהו יותר גרוע מגברים שמדברים כל הזמן על הצבא שלהם, זה
גברים שגם עושים את זה וגם נראים חרא. והוא היה מהסוג הראשון
בלבד. הסתכלתי עליו ולא הקשבתי למילה ממה שאמר יותר. שמתי על
עצמי את 'החצי חיוך המבין שלי' ובהיתי בו. החצי חיוך הזה התאים
בול לכל מצב אפשרי בשיחה. אם הוא סיפר משהו טרגי הוא היה חצי
חיוך מבין ומזדהה, ואם , חלילה, ניסה לספר בדיחה, הוא נראה
אפילו כצוחק.
ככה או ככה, לא הקשבתי לו יותר בכלל. אמרתי לעצמי בפעם האלף
להפסיק לצאת לדייטים עם בחורים שחברות שלי סידרו לי. אם הם
כאלה נפלאים- למה הן לא יוצאות איתם בעצמן? ואם הם פשוט כאלו
ידידים נפלאים שלהם- אולי הם פשוט הומואים? את חוט המחשבה שלי
קטע לפתע דחף עז לקום לשירותים. מכיוון שלא ידעתי אם הוא יפסיק
אי פעם לדבר אבל כן הכרתי מצויין את הדחף שלי, קטעתי אותו
באמצע משהו וקמתי. חזרתי אחרי 5 דקות ומרחוק הייתי יכולה
להישבע שהוא ממשיך לדבר גם כשאני לא יושבת מולו. כנראה שטעיתי
כי היו כמה רגעים של שקט כשהתיישבתי חזרה. 'אז הוא יכול
לשתוק', ציינתי לעצמי נקודה לזכותו. סיימנו את הבירות שלנו
בשתי דקות, תוך כדי שתיקה. הייתי כמעט גאה בו כבר כשפתאום שמתי
לב שהוא עושה עיניים. ולא לי.
הוא עשה עיניים לבחורה שישבה מאחוריי. הוא הניח שנכשל איתי
ופשוט יצא לצוד את המטרה הבאה. פרימיטיבי. ובכל זאת, אני מודה,
הצליח לעורר בי עניין מחודש. וכדי לקבל את המבט שלו בחזרה
שלפתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש: "יש לך איך להגיע הביתה
בשעה כזאת?" אוקיי, שוב אני מודה, אפשר להבין מזה שאני מזמינה
אותו אליי או לפחות מזמינה את עצמי אליו. אבל הייתי חייבת
להעיף את העיניים שלו מהמחומצנת מאחוריי. בקרב הזה אני לא
אפסיד. בטח לא לבחור שאני אפילו לא ממש רוצה...
אז הוא ענה שהוא יישמח אם אני אקפיץ אותו אליו בדרך. יש משהו
מעורר מרחמים בבחורים בני 25 בלי רכב. ויש משהו בלעורר רחמים
שגורם לי לרצות אותם קצת יותר. אז יצאנו והסעתי אותו אליו...
"את רוצה לעלות אולי לקפה"? שאל כשהגענו אליו.
"אני שונאת קפה", עניתי לו בעצבנות.
"יש לי אחלה תה צמחים", הוא לא התייאש.
"תה צמחים נשמע מצויין", סגרתי את דלת האוטו מאחוריי...