זה היה כמו חיבוק אחד ויחיד, חם ואוהב, מנחם ומעודד. זה לא היה
משנה שבכל פעם מישהו אחר היה לידי והניח את ידו על כתפי ושאל
אם אני בסדר, אם אני צריכה טישו, וביקש ממני להפסיק לבכות -
אני הרגשתי שכל השכבה חיבקה אותי, ושאלה את אותן שאלות, ואני
חיבקתי אותם בחזרה. היינו גוש אחד, גוף אחד, עצב אחד. השיר
"רקמה אנושית" היה ברקע, ואנחנו, הכיתה הכואבת, היינו במרכז,
והחברים שלנו מסביב, ושוב זה היה חיבוק אחד גדול, וכל בית הספר
צפה בנו. אלו שלא ידעו, שלא הכירו, שלא היו כאן בשנה שעברה,
אני חושבת שהם היו בהלם, או קצת מזועזעים. אני מקווה שזה השפיע
עליהם בדרך זו או אחרת בכל מקרה. מי שכן ידע והכיר, מי שהיה
בשנה שעברה, ראה אותנו שוב, כמו אז בטקס לפני שנה, מאוחדים
כל-כך, מחבקים אחד את השני ולוחשים מילות נחמה שידענו שלא
יכולות לעזור. אבל אמרנו אותם, כי הרגשנו את הצורך.
עמדתי בין כולם, דף המילים של השיר בידי האחת, ידי השנייה
אוחזת בידה של מעיין, חברה שלי, שבכתה ובכתה. קולות של בכי היו
מסביב, ודמעות, ואני נזכרתי ביום הארור מכל, בו קרה מה שהוביל
אותנו לחיבוק השכבתי הזה.
זה היה בבוקר יום רביעי. רק התעוררתי ולמשמע החדשות על הפיגוע
בחרמש. נצבט ליבי, כאילו כבר ידעתי שזאת היא, אורנה, אבל אמרתי
לעצמי "מה הסיכוי?" ונרגעתי. ואז אמא שלי ניגשה אליי עם דמעות
בעיניים ואמרה לי את המילים הכואבות האלו "אורנה אשל נהרגה
בפיגוע..." ויותר לא היה חיוך ולא היה צחוק, ולא היה טוב. היה
רק בכי והיו רק דמעות והיה רק רע, וצעקות של "לא!" ו"למה?".
אבל לא בכיתי באמת. לא בכיתי. חיבקתי את אמא שלי, וקראתי
לאלוהים שיסביר לי למה, אבל לא בכיתי. רק כשעליתי לבית הספר
הבנתי את כבדות האסון שנחת עלינו פתאום. קיוויתי, למרות
שבהגיון ידעתי שזה לא אפשרי ולא נכון, שאורנה תרד אל הכיתה
בחיוך, תאסוף אותנו במהירות וברצון טוב ותגיד לנו שזה היה סתם
חלום, או סתם טעות קטנה. שזה לא קרה באמת. שהנה, היא כאן, והיא
איתנו. אבל היא לא הייתה שם, והיא לא אמרה דבר והייתה שתיקה.
חבריי לכיתה ישבו על האבנים בקרבת הכיתה ובכו, ובכו בלי סוף
ממש. רק אז פרצתי בבכי - איזה בכי. לא יכולתי להפסיק, וחיבקתי
וחיבקו אותי, והיה כל-כך עצוב ושקט, ורק קולות הבכי הפרו את
הדממה המעיקה.
ישבנו כל היום במעגל כזה, רק הכיתה שאורנה חינכה, מעגל סגור,
בוכה ועצוב. לא דיברנו, אבל היינו מחוברים אחד לשני לפתע,
בצורה כל-כך חזקה, בדיוק כמו שאורנה רצתה, והנה זה קרה, אבל
היא לא תזכה לראות זאת. מה עצוב שלומדים להעריך את זה שמימינך
רק אחרי שאדם קרוב אליך הולך בטרם עת. מה עצוב שלא הספקנו לומר
שלום, שלא הספקנו להגיד תודה על הכל.
ביום חמישי הרמנו טקס של הכיתה והשכבה. אם היום, כעבור שנה,
היה חיבוק שכבתי, אז עוד היה רק חיבוק אחד של הכיתה. בוכים
וצועקים, לא מוכנים להשלים עם העובדה שלא נראה את אורנה עוד.
כל זמן הטקס הרגשתי שמשהו חסר, ולא היה קשה לי לדעת מה. חיכיתי
לאורנה כל הזמן, שתבוא ותאסוף את כל המשתתפים ותגיד שצריך
להתחיל, שכל בית הספר הגיע וצריך להיות בשקט, ולאחל בהצלחה.
אבל היא, כמובן, לא הייתה פה בשביל זה.
היום, כעבור שנה, אני נזכרת ביומיים הקשים ביותר שחוויתי,
בהלוויה שהייתה עצובה יותר מכל אחת אחרת שהייתי בה, בפנים
הבוכות של חבריי וחברותיי, של המורות והמורים, של המשפחה של
אורנה.
היום, כעבור שנה, אני יודעת שגם אם לא באמת, אורנה כל הזמן
הולכת לצידנו, מחזיקה את היד ולוחשת שהכל יהיה בסדר. כעבור שנה
אני רואה איך התגבשנו לא רק ככיתה, אלא כשכבה, ולא רק בגלל
המסע לפולין ולא רק בגלל הגדנ"ע, אלא בגלל שלכולנו יש משהו
במשותף, כולנו איבדנו מורה ומחנכת ואפילו חברה אהובה ביותר. גם
אלו שלא היו מאוד קרובים אליה, שייכים לחיבוק הגדול הזה שעוטף
אותי בחום.
אני רוצה להודות לכם, שכבתי היקרה, שאתם כאן, שאתם לא עוזבים,
שגם אם לפעמים קשה לי איתכם (ולכם איתי), תמיד נהיה כאן אחד
בשביל השני. אני רוצה להודות לכם שאתם לא שוכחים, שאתם זוכרים
ביחד איתי, גם אחרי שנה, ותקוותי שגם אחרי שנתיים וגם אחרי עשר
שנים.
אוהבת וזוכרת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.