הדממה המאיימת שהשתררה בחדר החנוק צפה כמו רוח רפאים של הרעש
מבשר הרעות שהיה לא מזמן בחוץ.
הדמדומים של ליל הקיץ החמים והמאובק מתנים לעליית הגג המוזנחת
אווירה של שלווה שברירית. השקט שאחרי הסערה. הקירות העשויים
מעץ עדיין שלב לפני ההתפוררות, רכים, משרים בטחון עד כמה שניתן
בלילה הזה. משמשים כמעיין מקלט זמני, עד שהמציאות תשיג אותנו.
ג'ני יושבת מכורבלת בפינה ומתייפחת, אבל הבכי שלה כבר נחלש.
מידי פעם היא מוציאה יבבות חרישיות, ומוחה דמעות מלוחות מלחייה
החיוורות. היא מסתובבת אליי ובוהה בי בהבעה אדישה, עיניה
הכחולות כה עמוקות, עד שאתה לא יכול לראות דרכן, נראות אך בלתי
רואות. כבר אי אפשר לזהות את האימה שבמבט שלה, היא כבר לא
מרגישה אותה בעצמה.
אני שוכבת משותקת וחסרת אונים על הרצפה באמצע החדר ומסתכלת על
ג'ני בתחינה, ידי כמעט נתלשו והשמלה שלי קרועה. אני שואלת אותה
אם היא סלחה לי כבר. מקודם היא כעסה עליי, היא רצתה שאני אפסיק
לדבר איתה, משכה בשערי והטיחה אותי כנגד הקיר, עכשיו היא פשוט
כועסת על עצמה.
רציתי להגיד לה את מה שאני מרגישה, עד כמה אני מאוכזבת שהיא
התנהגה ככה כלפי, אבל עכשיו זה לא הזמן, עכשיו ג'ני זקוקה לי
כדי שאני אנחם אותה, אעזור לה לפני שהוריה חוזרים..חברות טובות
תמיד סולחות.

מסיבת יום העצמאות, ריח של מתוק עומד באוויר, הצהלות המתרגשות
של הילדים בחוץ דוהות לתוך המולה אחת, מונוטונית וחגיגית של
ההמון המאושר.
אנחנו מתרגשות, תסרוקות תואמות, שני צמות בהירות לכל אחת,
השמלה של ג'ני חדשה במיוחד לכבוד החג. שמלה לבנה שמשובצת
בפרחים קטנים אדומים, עדינים, כמו טיפות דם שעוצבו בקפידה לתוך
משהו יפה ותמים.
אני אומרת לג'ני שהיא נראית טוב היום, שאנחנו צריכות ללכת
לחורשה ולשבת שם, לבד, הרחק מהזיקוקים. הזיקוקים מפחידים אותי.
היא אומרת לי לשתוק ואנחנו מתקרבות לשתי חברותיה אשר אוכלות
צמר גפן מתוק בחצר החיצונית של ביתן.
"הנה הילדה המוזרה" צועקת אחת מהן ומצביעה על ג'ני... השניה
מצטרפת אליה "לכי מפה, אנחנו לא רוצות לשחק איתך" הן פורצות
בצחוק מצלצל, מזלזל.
ברחנו משם, בוכיות ועצובות, ונכנסנו הביתה. ידעתי שזה לא יהיה
רעיון טוב לצאת החוצה היום, יכולנו להיות רק שתינו. ג'ני
מאוכזבת ודחויה, היא מתיישבת על הספה, מחבקת את ברכיה ומתחילה
להתנדנד קדימה אחורה. היא לא מבינה מדוע הילדים האחרים שונאים
אותה. רציתי להגן עליה, להגן על החברה הטובה שלי מפניה כל אותם
האנשים הרעים, אשר מסרבים לקבל אותה בגלל שהיא שונה, בגלל שלה
יש מישהי שהיא יכולה לסמוך עליה.
החלטתי שאנחנו חייבות לנקום בילדות האלו, אסור היה להן לצחוק
עלינו ככה, מגיע להן להיענש.
במגירה העליונה במטבח מצאתי את מה שחיפשתי.
הכנסתי את הסכין לידה הרועדת, הרזה של ג'ני. היא לא רצתה
להקשיב לי בהתחלה, אבל שכנעתי אותה בצדקתי.

אנחנו נכנסות בזריזות הביתה, שמלתה של ג'ני מוכתמת בדם, מבט של
אימה בעיניה הכחולות.
היא עולה בריצה לעליית הגג, ואני מזכירה לה לנקות את הסכין,
אסור שידעו.
היא פורצת בבכי, מתחילה לרקוע ברגליה הקטנות על הרצפה, תופסת
אותי בשיער ומטיחה אותי כנגד הקיר שוב ושוב.
"את בכלל לא חברה שלי" היא צועקת" את בובה רעה, בגלליך עשיתי
את זה"

הסירנות של האמבולנסים כבר מזמן התרחקו, הכל שקט עכשיו, השמלה
החדשה של ג'ני, ההיא עם הדם עליה, הושמדה, והיא שוכבת במיטה
בכותונת הלילה הקיצית שלה, שערה מסורק לאחור, היד הלבנה
והשברירית שלה מונחת עליי בעדינות בזמן שאני שוכבת על ידה.
אמה של ג'ני נכנסת לחדר כדי לכבות את האור ולנסות להסביר
לילדתה שמשהו נורא אירע בשכונה שלהם, ושמחר נוסעים מחוץ לעיר
לבקר את סבתא (עד שיתפסו את הרוצח המטורף).
היא מתיישבת על קצה המיטה ומזיזה אותי קלות, כדי להרגיע לראשה
של הילדה וללטף אותו בעדינות.
"אנחנו נוסעים לבקר את סבתא מחר, אני אארוז לך את הבגדים על
בוקר, ואל תשכחי לקחת את הבובה האהובה שלך."
היא מסתכלת עליי עם חיוך ומנקה לכלוך אדמדם מהאף שלי.
"אל תדאגי ילדה שלי, הבובה תשמור עליך בזמן שאני ואבא ישנים."