כל הדמויות בסיפור זה הן דמיוניות לחלוטין, אין להן שום קשר
למציאות

נשארנו שנינו לבד. לא לבד באיזה חדר, אלא לבד בעולם. רק שנינו.
כל השאר כבר לא חיים.
אני לא זוכר ממש איך זה קרה, רק שהיה פיצוץ גדול ואחריו שקט
עוד יותר גדול. מי היה מאמין שמכל הבלאגן הזה נישאר רק אני
ורחל בת-זוהר. רק אנחנו, לבד בעולם.

התחלנו לדבר. לא הכרנו לפני, או יותר נכון - היא לא הכירה אותי
כי אני סתם אחד. אני הכרתי אותה, כי היה לה כסף והיא הייתה
מפורסמת. דיברנו על מה הולך להיות, ומה נעשה עכשיו; כשאין עולם
יותר.
רחלי הייתה ממש עצובה; היא לא הפסיקה לבכות. היא אמרה שעכשיו
שהכל התפוצץ, אין מי שיעריץ אותה יותר וכל הכסף שהיה לה בבנק
כבר לא שווה כלום. אין ילדים קטנים שיבקשו ממנה חתימות, ואין
מבוגרים שיזילו עליה ריר ויחלמו עליה חלומות בלילות.

אני דווקא הייתי מרוצה מהמצב החדש הזה. את רוב האנשים לא
אהבתי, ורק היה לי חבל על המשפחה שלי. חוץ מזה, אין יותר דתות,
מדינות ומלחמות. אין אנשים רעים, ואין אנשים שסובלים. אז מה
לעשות, שיחד איתם הלכו גם כמה אנשים טובים ושמחים?
(או כמו שסבתא שלי תמיד אמרה - בשביל להכין חביתה צריך לשבור
כמה ביצים).

בינתיים עברו כמה שבועות, ואני ורחלי נהיינו חברים טובים.
בנינו לנו בית קטן, ודיברנו על הכל. לא עשינו כלום ונהנינו
מזה; ולא היה אף-אחד שיפריע לנו.

יום אחד, רחלי אמרה שצריך לדבר על משהו חשוב. שאלתי מה העניין,
וכבר הרגשתי שטוב - לא יוכל לצאת מזה. היא אמרה שאנחנו חייבים
לעשות משהו; אי-אפשר להשאיר את העולם ככה, צריך לבנות אותו
מחדש. ובשביל לעשות את זה, היא הוסיפה, צריך להביא לעולם ילדים
וכמה שיותר מהר.
אני הרגשתי כאילו מישהו הפיל עליי משקולת של איזה מליון טון.
מצד אחד, רחל בת-זוהר הציעה לי כרגע לשכב איתה - ולא פעם אחת,
אלא הרבה פעמים. מצד שני, להיות זה שמתחיל את הכל זו אחריות
קצת כבדה בשבילי; במיוחד כשאני יודע מה יהיה הסוף של ההתחלה
הזאת.

אז ניסיתי לשכנע אותה שאין טעם לבנות את העולם מחדש. שהאנשים
יהיו בדיוק אותו דבר, יפגעו אחד בשני כמו שרק בני-אדם יודעים,
עד שהעולם ייהרס שוב. אבל רחלי לא הבינה. היא הייתה מוקסמת מדי
מהרעיון של להיות זאת שמתחילה את הכל; אז הבטחתי לה שאחשוב על
זה. אחרי הכל, לא אומרים כל-כך מהר לא להצעה כזאת מרחל
בת-זוהר.

בשלב מסויים אפילו אמרתי שעל הזין שלי (תרתי משמע...) שאני
אעשה חיים עכשיו, ומה איכפת לי מה יהיה בעוד אלפי שנים - אני
כבר לא אהיה כאן בשביל לראות. אבל מהר מאוד נזכרתי כמה העולם
היה חרא, ושאני לא מוכן לקחת את האחריות הזאת עליי. הרגשתי כמו
נח, אבל בניגוד אליו לא עשיתי כל מה שאלוהים אמר לי - ולא
רציתי לבנות את התיבה. החלטתי שאני אומר לה לא.

הלכתי אליה לחדר בערב, מוכן כבר לבשר לה את הבשורה המרה. דפקתי
בדלת ונכנסתי פנימה; וכמעט התעלפתי.
היא כנראה ציפתה לתשובה אחרת, כי היא חיכתה לי שם ערומה לגמרי
על המיטה. בחדר היו מפוזרים נרות, והייתה מוסיקה רומנטית ברקע.
כל-כך רציתי להגיד לה לא, אבל לא יכולתי להוציא מילה מהפה ורק
עמדתי שם קפוא.

רחלי קמה והתקרבה אליי; כשצעדה אליי, ערומה לגמרי, ראיתי עד
כמה היא מדהימה. היא ראתה שאני לא סגור על עצמי, והחליטה לשכנע
אותי סופית. האמת - היא לא הייתה צריכה להתאמץ יותר מדי. ברגע
שנגעה בי, שכחתי מכל האידיאולוגיות היפות והערכים שלי. שכחתי
כמה העולם היה מסריח, ואיך היה חרא לחיות בו. שכחתי שהבטחתי
לעצמי שאני לא אהיה זה שיתחיל את כל הסיפור הזה, שייגמר רע,
מהתחלה. שכחתי אפילו איך קוראים לי.
יכולתי לחשוב רק על רחלי; ועל איך שאני הולך ל!@#$% לה את
הצורה.