כשהם שואלים למה הייתי שם אני עונה כי לא היה מקום אחר בו
הייתי יכולה להיות.
מאחורי הכל ניצב הגוף השבור שלי. רסיסים של כלי יפה שהיה מלא
פעם פרחים, עכשיו מלא בריקנות.
מאחורי הכל, דומם לבד גוף ריק, לא רגש, לא תחושה, לא כלי, לא
אדם.
אחרי הכל זה כל מה שהיה אז.
אחרי הכל זה כל מה שהייתי אז.
מאחורי החניות.

הפגישה הראשונה עם הצללים הייתה באמצע הקיץ. איכשהו נראה שהיה
אז חורף.
חיפשנו מקום שבו נוכל להניח את לכלוך היום. לילה. רחוב ריק.
כמה גורי חתולים נטושים. מבטים זגוגיים של כל מיני אנשים. שם
זה קרה.
מאחורי החניות.
מאיזושהי סיבה הוא התקרב אלינו.
הוא עקב אחרינו כל הדרך.
לא הרגשנו בו הוא נגרר אחרינו מתחבא מהאור. הצל הושיט ידים
שחורות, קרא בשקט שנתכבד.
סוכריות אדומות היו לו מכל מיני סוגים בכיסים, והבטחות
וגלקסיות שלומות, וכל מה שנרצה. כמו קוסם שולף מתוך כובעו
שפנים ורודים. הקוסם שלנו שלף סוכריות.
בהיסוס מהול בהתרגשות הושטנו יד לקחנו את הסוכריות. ידינו
קיבלו חיים משל עצמם ועשו דרך ארוכה חצו אוקיאנוס שלם והרים
בדרך אל הפה. מתוק.
היה לנו מתוק מאחורי החניות.
מאחורי הצל לא ראינו מה מסתתר.
ואז הקוסם הלך, גרש איתו את החושך. הדבר האחרון שאני זוכרת
אחרי המתוק הוא הבוקר.
נרדמנו שם בין כל ארגזי הסחורה.
הצל נעלם. נעלם הקוסם. נעלמו השפנים. נעלם הלילה.
אולי היה זה האור שגרש את הצל, הרי הצל לא יכול להתקיים כשהאור
מציף אותו. הצל תפקידו להאיר חושך, כשאין חושך אין גם מה
להאיר, אין גם צל.

התעוררנו לצליל משאית כבדה של חלב. בוקר בריח אגזוז נפל עלינו
משום מקום.
התעוררנו שם מאחורי החניות.
אחרי הלילה נשאר רק עוד בוקר.
מאחורי עוד בוקר נשאר עוד לילה.
ראינו את נהג המשאית מסתכל עלינו במבטים מוזרים. הוא בחן את
הדמויות המטושטשות שנגלו לפניו בבוקר מטושטש זה. ילדים בבגדים
של מבוגרים. פנים כועסות על עולם שלא שלהם. ילדים דקיקים כמעט
שקופים או לפחות ככה הרגשנו. ילדים שאין להם כלום, גם לא
ילדות. הוא נבהל קצת לגלות שגם אנחנו ראינו אותו מטושט.
ואולי היה זה רק הבוקר...
החלטנו להסתלק משם לפני שיתעוררו עוד אנשים.
אחר כך חזרנו.
הבוקר כבר עזב.

השמיים היו סגולים. נראו סינתטיים כמו כל דבר אחר שהכרנו. אפשר
ליצור הכל מפלסטיק, בתים, עצים, כיסאות, אני אפילו מכירה כמה
ילדים מפלסטיק. כולם מבריקים קלים וקרים.
הדלקתי סיגריה ובהיתי בסגול שנפרס מעלי כמו שמיכה.
עוד מעט יקשטו אותו כמה כוכבים והסגול יהפך שחור. לשעות האלה
קוראים שעות שקיעה. הכל שוקע בדקות האלה בהן אני מעשנת את
הסיגריה, השמש, הרחוב, אפילו אני.
למטה למטה נשאבת.
אלינור וגל יושבים לידי. הם מדברים על כל מיני אידיאולוגיות
ותורות, פסיכולוגים ומטורפים, על פילוסופיות שהם פיתחו ועל שום
דבר בעצם.
אם הם רק היו מסתכלים עכשיו על השמיים...

סגול צבע הכל מאחורי החניות.
רגליים. רגל שמאל, ימין. הרבה רגליים. סנדלים וספורט, ואדידס
וגוצ'י. רגליים גדולות, רגליים קטנות. הולכים, רצים. אני רואה
עכשיו רק רגליים. בזוית שבה אני מסתכלת עכשיו על העולם
הפרופורציות מתעוותות. רק קצב התיפוף של הרגליים נותן לי תרשים
של האנשים שהולכים עלי עכשיו. אפשר לדעת המון על בן אדם רק
מסוג הנעלים שהוא נועל.
סוליות רחבות, עקבים, ופלטפורמות, וסתם יחפים. אפשר ללמוד המון
על אנשים מהזווית בה אני רואה עכשיו את העולם. הפוך. למטה.
אחרי הכל יותר נמוך מזה לא יכולנו להגיעה.
למטה התהפכנו כשניסינו לישון מאחורי החניות.

חושך. שוב מגיעים לכאן צללים. קצת קר עכשיו. לא הצלחתי לישון.

אפשר לדבר עם אלינור על כל דבר שבעולם חוץ מעל שינויים. כל פעם
שאני מזכירה לה שצריך לשנות כיוון או סתם להמשיך לעיר אחרת היא
משתגעת. היא לא אוהבת שמלחיצים אותה או שאומרים לה מה לעשות.
על שינויים אין בכלל על מה לדבר. התווכחנו על זה ממש. אמרתי
שנמשיך לעיר הבאה ונראה כבר שם איך המצב יתפתח ואז נחליט מה
עושים, היא אמרה "לא, נשאר כאן ונשרוף עוד כמה ימים ומה שיקרה
יקרה".
התחלנו ממש לצרוח. הפנים החיוורות שלה נעשו ממש אדומות. שכנה
מהקומה שלישית בבניין ממולנו צעקה עלינו מהחלון.
"ילדים לכו הביתה! אתם עושים לי לעש אני אזמין משטלה!"
"לכי הביתה!" גל צרח לה חזרה.  
"סטמי יא זזזזקנה  אנשים מטורפים זה מה שאתם! מטורפים" המשיכה
אותו אלינור והתחילה להשמיעה קולות של חתול דרוס.
"ילדי רחוב! חתולים שחורים! טפו! שיקחו אותכם השדים!" סיננה
השכנה.
"מיואאאאאאאאאוווו מיאווווו..." יללנו כולנו ביחד. ואז התישבנו
הרגענו את הגרון. פתאום נשמעה פתיחה ותריקה של דלת, ומתוך
הבניין יצא איש קרח גדול ושמן עם כסא ביד. הוא שאג. זה היה
בעלה של השכנה והוא היה מאוד עצבני. הספקנו להסתלק משם שניה
לפני שהכסא התרסק עלינו.
ברחנו כל אחד לבד, וכולנו ביחד מאחורי החניות.
לא היה לנו לאן ללכת.
שוטטנו כחתולים ברחוב הריק. כמה רומנים שיכורים ישבו על ספסל
וצחקו בקולי קולות. הלכנו והלכנו סתם בלי סיבה. היינו סתם
דמויות שחורות בחלל הריק שנפרס מתחתנו. לא היינו קיימים בעצם.
אף אחד לא ידע שאנחנו קימים. אף אחד לא דאג לנו או חיפש אותנו.
היינו תלויים באויר. מתנדנדים בין רחוב לרחוב. לוקחים עוד צעד
עד לסוף של השמש.

השמש מתה ממזמן. מנורות הרחוב החליפו אותה. ניסו ליצור אשליה
של חום.
התישבנו ליד כמה ארגזים באיזו פניה. כנראה שהשכנה צדקה.
חתולים...
הרגשתי משהו מזדחל לי בין הרגליים. נזכרתי בלילה הקודם.
אלינור וגל שרו שיר אחד. הם ידעו רק שתי שורות מהשיר, אבל זה
הספיק בשביל להפר את השקט שהסתחרר סביבנו וגם זה משהו.
"מצצתה את כל הצוף של הפרח..."  "מצצתה את כל הצוף... יבש
הפרח..." הם חזרו על השורה הזאת שוב ושוב ושוב. עד שזה נשמע
כמו שיר אחד ארוך ושלם.
עדיין הרגשתי את הדבר הזה שהזדחל לי בין הרגליים. הרגשה מוכרת.
ככה גם היה אתמול.
צללים נפרסו מאחורינו עיוותו את הדמיות המעוותות שלנו. רעדתי.
לא היה לי קר אבל צמרמורת עברה בכל גופי מהצמרמורות שבאות לפני
שינוי, לפני הקיץ, לפני שקורה משהו, לפני שמתאהבים.
רעדנו מאחורי החנויות.

רציתי לברוח משם, אבל ברחתי כבר מהכל- מהבית, מאלוהים, מאהבה,
מפחדים, מעצמי...
כשאני מסתכלת על ההשתקפות שניצבת מולי בחלונות הראווה המבריקות
כמו מים של נחל שקט, אני בקושי רואה אותי. לא מזהה את הדמות
שמביטה בי חזרה.
הצל חזר.
גדול יותר הלילה, חשוך יותר. הוא ישב בין הארגזים והלכלוך. הוא
ישב בנינו, מפריד אותנו אחד מהשני עם החושך שלו.

אני מכירה אותו, את הצל. דיברנו קצת הבנתי שהכרתי אותו תמיד
הוא אמר שהוא מכיר אותי מהיום שבו נולדתי, שהוא מכיר את אמא
שלי, והיא מכירה אותו. אמרתי שאני לא מכירה אותה. הוא שתק. ואז
אמר "אני יודע".
הוא אמר שגם אלינור וגל מכירים אותו. הוא אמר שהוא יודע הכל.
ואז הוא סיפר לי את כל מה שעשינו בשבוע האחרון. בהתחלה סיפר
הכל בקול שלי ואחר כך בשל גל ולאלינור. נבהלתי. איך הוא יודע
את כל זה?
הוא אמר שגם השכנה שצעקה עלינו אתמול מכירה אותו. הוא אמר שכל
אדם מכיר אותו. כולם נפגשים איתו מדיי פעם בשעה כזאתי או אחרת.
הם לא קובעים את הזמן מראש. הוא פשוט מופיע פתאום בלי הזמנה.
ומחלק לכולם סוכריות אדומות.
הוא אמר שהסוכריות האדומות כלולות בכל העיסקה, והן הסיבה שכל
זה התחיל, והן גם הסיבה שאנחנו נפגשים כל פעם מחדש. בהתחלה לא
הבנתי כלום. אז הוא המשיך והסביר, תוך כדי ששלף מתוך כיסיו
סוכריות אדומות ומבריקות שקופות, כמו פנינים.
הוא אמר שהוא מגיעה לכל מקום ולכל אחד. גם כשלא רוצים שהוא
יבוא הוא בא כדי שנוכל לטעום שוב את הסוכריות האדומות.
"אני מאוד אוהבת את הסוכריות האדומות," אמרתי. "אבל הפגישות
איתך די מתישות אותי, ואחרי שאתה הולך ונגמרות הסוכריות
האדומות הכל נורא מטושט, מין ריחוף כזה. אי אפשר להרגיש את
הרצפה."
"ככה זה עובד..." הוא ענה בקול רך ונמוך. "בלעדי אין סוכריות
אדומות! אנחנו מתקיימים ביחד, אנחנו ניזונים זה מזה, אנחנו
באים אחד אחרי השני. את חייבת אותי בשביל הסוכריות!"
"אתה לא יכול להשאיר אז כמה סוכריות ואז אני אוכל לטעום מהן
מתי שארצה, גם כשאתה לא תופיע?"
"לא, זה לא פשוט כל כך"
"אבל אם בבוקר יתחשק לי נורא למצוץ אחת מהן?"
"את באמת מאמינה שאני לא איתך גם בבוקר? העובדה שאת לא יכולה
לראות אותי לא אומרת שאני לא לידך..."
"מה?" אז בכלל כבר לא הבנתי כלום. אז גם נגמרה הסוכריה האדומה
שהייתה לי בפה.
"אני איתך תמיד." הוא ענה. "אני נמצא לידך עוטף אותך, מגן. אני
מתפלא שעדיין לא הבחנת בזה. קצת קשה לי להמחיש לך את זה. אני
מתכוון לכל הרגעים של חוסר החלטיות וחוסר תחושה, חוסר רגש או
חוסר אכפתיות. את כל המחסורים האלה אני ממלא. אני יכול לפעמים
להציף את כל כולך עד שלא נשאר בך כלום..." הוא שתק והסתכל
עלי במבט שובבי "... חוץ ממני". הוא חייך.
עברה בי צמרמורת נוראית. הרגשתי כאילו מישהו הפיל עלי סלע ענק
ומחץ אותי למדרכה. לא מתתי כי הרצפה שקעה ויצרה תבנית של הגוף
שלי. נלכדתי בין הבטון שמצדדי לסלע שמעלי.
"אני עדיין לא מבינה ממש." אמרתי אחרי שהצלחתי להיחלץ מתחת
לסלע. מה הקשר לסוכריות האדומות?"
"הקשר ביני לבין הסוכריות האדומות דומה לקשר בין הלילה ליום.
אם היה רק יום תמיד, אז היה רק בוקר נצחי אחד וארוך שתוף שמש
ושמיים כחולים, אז לא היה לילה. ואם היה רק לילה לא היה יום
ואם לא היה יום לא היה דבר שיגדיר את הלילה ואז שניהם לא
קימים. את מבינה? זה כמו שאין חיים בלי מוות ואיו שמיים בלי
אדמה. בשביל שמהו יתקיים הוא צריך משהו אחר שיתקיים בשבילו,
שיגדיר אותו, שיתן לו חשיבות. ככה זה גם עם הסוכריות האדומות.
הסוכריות האדומות חייבות אותי בשביל להיות סוכריות אדומות."
אני חושבת שלא הבנתי כל כך מה הוא אמר. קצת עייף אותי כל עניין
הדוגמאות.
התבלבלתי קצת, שם מאחורי החניות באותו לילה עם אותו הצל.
"את יודעת מה קורה כשמשהו מפסיק להתקיים, ואז הדבר שבשבילו הוא
מתקיים מפסיק להתקיים גם?"
הצל העיר אותי מהטשטוש. החזרתי רק מבט של עייפות.
"אני מופיע. אני ממלא את המקום הריק שמלאו אותם דברים שכבר לא
מתקיימים. אני לעומתם לא צריך דבר בשביל להתקיים אני קיים בפני
עצמי, בשביל עצמי בלבד!"
התחלתי להריץ בראשי בריצת מרתון מפרכת קטעים ותמונות מחיי:
שברי רגשות ופרצופים מוכרים. בחלק מהתמונות ראיתי פתאום את
הצל. הוא הסתתר מאחורי עצים מאחורי אנשים לפעמים מאחורי. בחלק
מהפלשים שנצנצו לנגד עיני מילא הצל את כל התמונה. שולח חיוך,
צוחק מתחת לאף.
אז הבנתי בדיוק.

סוכריות אדומות וצללים הכל התחבר לי לפאזל שקראתי לו החיים
שלי. קובץ של טלאים ושברים חותכים. שלי. רוקמים עור וגידים
ונהפכים לבנאדם שאני כיום. הרגעים שאני לא זוכרת ולא מרגישה
הרגעים בהם אני לא קיימת, הרגעים בהם הצל מופיע. לצד הרגעים
האלה מופיעים רגעים של אושר של זריחה של גשם שוטף של סוכריות
אדומות. מערבולת שמסתובבת סביבי בקביעות. מקיצוניות אחת
לקיצוניות שניה.
צנחתי אחורה. נשכבתי על הגב עצמתי את העניים. רציתי להפסיק
לחשוב להפסיק להריץ את התמונות המטורפות האלה בראש. הרגשתי את
הצל עוטף את כולי מכסה אותי כמו שמיכה. שקעתי בו. הוא מילא
עכשיו את כולי אני לא קיימת בשביל אף אחד ואף אחד לא קיימם
בשבילי. הצל הוא הכל עכשיו.

ישנתי כמו מוות.
רציתי רק לנוח, ולא בגלל מה שהצל אמר אז. אני חושבת שבאיזו
פינה מאחורי המוח שלי ידעתי את כל זה כבר מזמן.
עכשיו כבר יותר קל לי למשוך. הפגישות איתו נהיו יותר ויותר
קלות הסוכריות האדומות לא איבדו מיופיין. אני שבויה בתוך הקן
שבניתי מזכוכיות מבריקות.
בזמן האחרון אני נרדמת הרבה בהקיץ. חולמת על מציאות שבה לא
הייתי צריחה לחלום.
כל כך מהנה לשחות כך סתם בין הכלום המלטף. עכשיו אני מבחינה בו
גם באור יום. קשה להתעלם מקיום כל כך חזק כמו קיומו של הכלום
שלי.
כל כך פשוט להתמכר להרגשה. לטשטוש של סוג החיים הזה.
יש אנשים שיכולים להשתגע מכאלה דברים. לי זה כבר לא מפריע. אני
נינוחה עם הצל שלי, נותנת לו להשתלט, לכבוש כל חלק וחלק מגופי
המתנדנד.

בשאר הזמן אני חותכת כמה חוטים, תופרת שמלה חדשה, מציירת פרצוף
מחייך.
אני פחות ופחות מרגישה את עצמי. אני שואלת את עצמי למה הוא
צריך אותי? למה הוא מופיע מולי שוב ושוב? הרי הוא אמר כבר פעם
שהוא לא צריך דבר בשביל להתקיים, ההפך, ככל שמשהו אחר לא
מתקיים הוא רק גדל יותר ויותר ותופס עוד ועוד מקום בחלל האין
סופי.
אם זה נכון... האם אני נעלמת?

לכלום אין סוף.
הוא רק מקל עלי, מחלק לי סוכריות אדומות. אני בולעת אותן
בשקט. שוקעת בו.