כולם שואלים אותי כל הזמן למה אני עצוב. למה יש לי מבט כזה
בעיניים, מבט של עוד שנייה ואני הולך להתאבד. ואני לא מבין מה
הם רוצים ממני; אני לא עצוב, לא יותר מכל אחד אחר, לפחות. אני
רגיל לגמרי.
ככה חשבתי עד אתמול. רק אז הבנתי שאני לא רגיל לגמרי וכן עצוב
כמו שכולם אומרים.
אמא סיפרה לי שבאמת יש בי עצבות. שעוד כשהייתי קטן הגיעה
העצבות לבית שלנו ולפני שהספקנו לעשות משהו, היא נכנסה אליי
ומאז היא לא יוצאת.
אמא גם אמרה שהעצבות הזאת היא כמו טפיל. כשהיא מוצאת מישהו עם
פוטנציאל, היא לא תעזוב אותו. ואז גם אם הוא יהיה שמח לרגע,
העצבות תשתלט בחזרה. משחק מכור.

ואין ספק שאני הייתי פוטנציאל אדיר. זה התחיל עוד כשהייתי קטן
ואבא נהרג במלחמה. זה המשיך כשהכלב שלי, משה, נדרס - ואני לא
יכולתי לעשות כלום. שלא לדבר על זה שהילדה שאהבתי בגן לא שמה
עליי.

אז העצבות גרה אצלי; והיא אפילו לא צריכה לשלם שכר דירה.
החלטתי שנשבר הזין מהקרצייה הזאת, וצריך לעשות משהו בעניין.
אני לא מוכן להיות עצוב כל החיים, ונמאס לי ששואלים אותי ברחוב
למה אני שבוז. אז דיברתי איתה, ושכנעתי אותה לצאת, רק לרגע.
שנוכל לדבר על העניין כמו איש ועצבות בוגרים. היא הסכימה.

ישבנו על כוס קפה ושאלתי אותה למה כל-כך טוב לה אצלי. היא אמרה
שהיא מרגישה אצלי כמו בבית; הכל דומה לבית העצוב של ההורים
העצובים שלה. אמרתי שאני לא רוצה להיות לא מנומס, אבל הגיע
הזמן שתעזוב אותי. שתניח לי לנפשי. העצבות חייכה ואמרה שאין
סיכוי. שאני מקרה אבוד ופוטנציאל אדיר, ושבחיים היא לא תמצא
בית טוב יותר. זה קצת החמיא לי, אבל הייתי נחוש בדעתי לסלק
אותה.
אז עשיתי את הדבר הלגיטימי; מה שכל אחד במצבי היה עושה. ניסיתי
לשחד אותה; אבל ברור שזה לא הצליח. במה כבר אפשר לשחד עצבות?
רק אז נפל לי האסימון. הצעתי לסדר אותה באיזה חולה סופני;
מישהו עם סרטן או איידס. אבל היא סירבה בנימוס; אמרה שאלה כבר
השלימו עם המוות, ואין לה מה לחפש שם. מה גם, שזה סידור זמני,
ולא בא לה לחפש כל שבוע מקום חדש.
כשהיא ראתה שאני כבר מיואש, היא נתנה לי תקווה קטנה. היא אמרה
שאם אצליח להיות מאושר הרבה זמן רצוף, לא תהיה לה ברירה והיא
תעזוב אותי.

החלטתי לנסות; לא היה לי מה להפסיד. הסתובבתי כל היום עם חיוך
מרוח על הפנים, בלי סיבה מיוחדת. עשיתי המון ספורט ויצאתי
למסיבות. טיילתי בעולם בלי דאגות, הכרתי חברים חדשים
ומעניינים. אפילו התחתנתי עם הבחורה הכי מהממת בעולם, ונולד
לנו ילד מדהים. הייתי הכי מאושר מאז ומעולם; אבל כנראה שזה לא
היה מספיק. היא לא עזבה.
הזמנתי אותה לעוד פגישה; אמרתי שזה לא יתכן שהיא לא עזבה
עדיין, הרי אני מאושר כבר המון זמן רצוף. אפילו יש לי משפחה.
היא אמרה שאני לא מאושר באמת; שכל הדברים שעשיתי אמנם נחמדים
ומשמחים, אבל לא הפכו אותי לבן-אדם מאושר. ועד שלא אמצא את מה
שיעשה אותי מאושר, היא תישאר אצלי. כעסתי עליה, אבל עמוק בפנים
ידעתי שהיא צודקת.

כבר הייתי מיואש לגמרי, חשבתי שהיא לא תעזוב לעולם. לא ידעתי
מה עוד בן-אדם צריך בשביל להיות מאושר, ואז זה קרה.
הפועל פ"ת לקחה אליפות! לא האמנתי. מאז שנולדתי זה לא קרה,
והנה זה קורה. הרגשתי בפנים משהו שלא הרגשתי אף-פעם; אני חושב
שזה היה אושר. הייתי מאושר, פעם ראשונה בחיים.

והיא עזבה. מה שהיא לא סיפרה לי, זה לאן היא הולכת. קצת
נעלבתי, כי הרגשתי שהיינו קרובים; בכל זאת, היא גרה אצלי כמעט
שלושים שנה. למרות זאת, קיוויתי שתלך רחוק מכאן ושבחיים לא
אראה אותה יותר.
אבל די מהר הבנתי שהיא לא התרחקה. בכלל לא. עוד באותו הערב של
חגיגות האליפות, עייף ומאושר, השכבתי את הבן שלי לישון.
כשחייכתי אליו והסתכלתי לו בעיניים, ראיתי מבט מוכר. את אותו
המבט שהייתי רואה כשהייתי מסתכל במראה.
הבת-זונה נשארה במשפחה.