מישהו פעם אמר לי שבעצם החיים הם משהו מוזר: מצד אחד צריך
לחיות, ומצד שני כל הזמן סובלים.. אז מה עושים?

זה אפילו לא עיניין של אושר.
הקטע הוא שאפילו אם אתה בנאדם שלא חסר לו כלום, בעצם חסר לך
המון. חסרה לך התחושה של ה"אין". אנשים לא מסוגלים לחיות
מאושרים אם הם לא מתאמצים בשביל זה לפעמים. ואת זה למדתי בדרך
הקשה.

זה לא שהיא לא הייתה מקובלת, או שלא היו לה הורים אוהבים שנתנו
לה הכל ודאגו ואהבו אותה, וזה גם לא שהיו חסרים לה בנים שירדפו
אחריה ויעשו הכל בשביל שהיא תירק לכיוון שלהם, פשוט היה משהו
חסר משמעות בחייה.
אם בנאדם חי משבת לשבת, בלי מטרה ממשית בחיים שלו, בלי משהו
לחכות ולצפות לו - נקודת האור היחידה שלו זה מחוץ לבית הספר.
אז חיים משבת לשבת.
מחופש לחופש.
ובעצם, מהו חופש אמיתי? זה משהו שאף פעם לא היה לה. לא קיבלו
את הרצון שלה לפעמים לזרוק הכל ולנסוע למקום רחוק. אפילו אם זה
לכמה שעות. היא ביקשה את החופש הזה, של לקבוע לעצמך את החיים.
את זה, ואהבה.
יותר נכון, היא לא ידעה, אהבה מהי.
אז היא שיחקה עם כמה בנים, נשיקה ראשונה, מבטים.
היא סובבה אותם על האצבע הקטנה שלה ואח"כ שלחה אותם לחפש את
החברים שלהם, בלי להבין מה את הצער שהיא גורמת להם. בשבילה זה
היה משחק. היא בחיים שלה לא חשבה שזה יכול להיות פוגע. ויותר
מזה, שזה יכול לפגוע בה.
אמרו לה שבגילה זה בסדר.
אוח.. איך אני מתעבת הכללות.

אז בהתחלה הם היו ידידים.
ממש ידידים טובים, ידידי נפש. אבל לא מהסיבה הנכונה.
למרות שהם היו שמים וארץ הם מצאו שפה משותפת.
אמרו עליהם שגבר ואישה לא מסוגלים להיות ידידים, אם הם בעצם
בודדים. וכמה שזה היה נכון...
והכל התחיל מהופעת רוק אחת... וכשכדור שלג ענקי מתחיל להדרדר
במדרון, מאוד קשה לעצור אותו. במיוחד אם זה כדור רגשות, ולא
שלג.

בפיסקה האחרונה דחסתי הרבה, אפילו יותר מידי.
חלפה בראשי המחשבה לכתוב ש"היא" תמיד הייתה שם. אני פשוט לא
בטוחה שאני רוצה להכניס "אותה".
ניקרא לה - לנה.
עכשיו זה קרוב מידי למציאות...

ואז הכל התחיל.
נשיקה.
כמה שהצעד הזה לא היה נבון, היא גילתה רק בהמשך.
ומאז היו עליות ומורדות, לא כולן מתוכננות, ובסוף נשאלה השאלה:
"למה הכל כ"כ מסובך, במקום שצריך להיות הכי פשוט שבעולם?"
שתיקה. אין תשובה מהצד השני. הוא רק בוהה בי ושותק.

ריקנות משגעת אנשים אשר לא יכולים לחיות בלי לשאול שאלות ולחפש
משמעות בדברים שמקיפים אותם, יום יום.
ובעצם, אלו סתם מילים, אשר ממלאות דף ריק למחצה במחברת שירים
של ילדה טיפשה שלא יודעת מה היא רוצה אפילו מעצמה, ואפילו לא
מסוגלת לזרוק משהו מהמחשבות שלה, משהו שגורם לה להמון סבל.
אמרו לה שהיא מחפשת בעיות בכוח.
אז אמרו...
ולא פעם.
אז זה בטח נכון.
חבל, דווקא ציפיתי ליותר ממנה. אבל מה אני מבינה?
הרי זה לא שמצאו אותה בשלולית הדם של עצמה, בחדר האמטיה.
היום היא בסה"כ חלולה. חסרת רגשות לחלוטין. איבדה את הטעם
לחיות לגמרי. אז היא לא חיה. היא רק נושמת. וגם זה לא להרבה
זמן.
והוא?
הכל הסתדר לו בחיים. הוא וה-לנה שלו מאושרים ביחד.
היא נימצאת שם ברקע. ואני יודעת שאני לא אעלם לעולם.