ב. תורת האבולוציה הוכחה כבר אינספור פעמים. נכון שישנם אנשים
שלא מאמינים בה, או מאמינים רק בחלקה, אבל הרוב המכריע קבע
שדרווין אכן ידע על מה הוא מדבר. היצורים החד תאיים התפתחו לרב
תאיים החיים במים, הדג הראשון שהחליט שמשעמם לו ויצא החוצה
ליבשה, המכרסם הראשון שטיפס על העץ, הקוף הראשון שירד ממנו,
והאדם הראשון שהחליט שמכנסיים הם אכן הכרחיים. מדענים רבים
טוענים שניתן לראות את האבולוציה גם היום, בזנים רבים של חיות
וצמחים. חיידקים המסתגלים לחיסון נגדם ומופיעים שוב ושוב,
חזקים יותר ויותר בכל פעם. פרחים המפתחים חיסון טבעי לחרקים,
ואלה בתגובה מפתחים חיסון לחומר המופרש מן הצמח. אינני אדם
מלומד, בכל אופן, לא בנושא הזה, אך לפי דעתי ראיתי דוגמאות
שונות לאבולוציה בבני אדם, וכאן, במקום המגוחך הזה, שאין לי
מושג מה אנחנו עושים פה, אשתף אתכם.

הבחור הזה שיושב כמה מטרים מכם על חוף הים, בוהה במטומטמת
בביקיני מינימאלי. במבט חטוף לא ניתן להבחין שמשהו בו שונה,
מוזר. אך במבט קרוב יותר, ניתן להבחין כי גופו חלק משיער. הוא
לא קירח, כמובן, אך החזה, הידיים, הרגליים, חלקים לגמרי. ממש
כמו תינוק. הכרתי כמה אנשים ה"סובלים" מ"בעיה" זו. סובלים
ובעיה במירכאות. הכרתי הרבה יותר שבאופן קבוע נטפלים לאנשים
כאלה. משום מה, חוסר שיער גוף נחשב לפגם, קיימות בחורות שרואות
בזה כיעור של ממש. כל מיני שטויות על כך ששיער גוף מצביע על
גבריות, או משהו מטופש בסגנון. האם הרעיון שחוסר שיער הוא השלב
הבא באבולוציה האנושית מופרך לגמרי? האם ניתן לשער שאנו מאבדים
את שיער גופנו מהסיבה הפשוטה שהוא כבר לא הכרחי? לא נשמע
הגיוני? זה הרבה יותר מהגיוני. זו האמת. אתם יכולים לקבל אותה,
או ללכת קיבינימאט. שימו לב, למשל, לתיאורית הברירה הטבעית.
תיאוריה זו טוענת שבעתיד הלא כל כך רחוק אנשים יהיו יפים יותר.
למה? כי מספר האנשים היפים שמתחתנים ומולידים ילדים גבוה ממספר
המכוערים. טבעי, לא?

מדי פעם אנו רואים קומיקאי, צופים בסדרת טלוויזיה, קוראים ספר,
שלא מצחיקים אותנו, לא מדברים אלינו או פשוט לא מובנים לנו
כלל. התגובה הראשונית ובהחלט מובנת של רוב האנשים היא להצביע
ולצחוק, ללגלג ולומר שהאחראי לתוכן הנצפה מטופש, הקומיקאי חסר
כשרון לחלוטין, והספר דחוס בשטויות אינספור.  הסיבה לתגובות
אלה פשוטה מאוד: לרוב האנשים הרבה יותר נוח להאשים את האחראי
לתוכן מאשר להודות שהם עצמם אינם מפותחים מספיק בכדי להבין
אותו. הטבע האנושי הוא לשנוא כל דבר שהם לא מבינים. לא לטרוח
לנסות להבין. לא ללמוד. לא לקרוא. פשוט לשלול.

אני לא אומר שכל אדם שישוב מולכם ומדבר שטויות נמצא בשלב
אבולוציוני גבוה משלכם. יכול להיות שהוא פשוט מטומטם. אבל
אנשים מטומטמים בדרך כלל לא נוהגים לשבת מול אנשים ולהוכיח את
טמטומם, אלא נוטים לשתוק. סוג אחר, המטומטם בהכחשה, אכן מדבר
שטויות בקצב מסחרר, אך סוג זה נדיר מאוד.  וכמובן, ישנו סוג
שלישי. אדם היושב מולכם, ומדבר על נושא בחצי אדישות, כמעט חוסר
התעניינות, נושא שכלל אינו מובן לכם, נושא שאינכם מבינים למה
צריכים לשוחח עליו, כמו למשל, בורקסים. מי האנשים שאוכלים
בורקסים, למה הם עושים את זה, מה הבורקס משמש עבורם, וכולי
וכולי. הסיבה שהוא מדבר על נושא כזה בטון כזה היא שהוא לא מבין
איך אף אחד לא חשב על זה בנוסף אליו. מבחינתו, זהו הנושא
שצריכים לדבר עליו. כמו פוליטיקה, מסעדות חדשות מומלצות, מי
שוכב עם מי ולמה. המוח שלו עובד ברמה אחת (או יותר) מעל שאר
העולם. הוא חושב על דברים שאחרים לא חושבים שבכלל צריך לחשוב
עליהם. דברים מסובכים עד כדי כך שהם מרכיבים את חיי היומיום
שלנו מבלי שנשים לב אליהם. איינשטיין היה כזה, אומרים שכשפרסם
את תורת היחסות, התגובה הראשונית של רוב עמיתיו הייתה לתת
לעצמם טפיחה על המצח ולומר איך אני לא חשבתי על זה? בטהובן
הקדים את זמנו בהרבה, ולא ניתן לתאר לאילו הישגים היה מגיע
אילו היה נולד היום. מרי קירי, וויליאם סידיס, סטיבן הוקינג,
ועוד עשרות אחרים. חלק קוראים להם גאונים, אני קורא להם
מתקדמים.

ד. תגיד לי, על מה אתה מדבר?

ב. עליי. קלטת איזה מעיל יש לי?

ד. מה איתו?

ב. אני לא חושב שאתה מבין על מה אתה מסתכל. אתה קולט שרק לי יש
מעיל כזה? אתה קולט את זה? לאף אחד אחר בעולם אין מעיל כזה.
אני, טל שפיק, הוא הבנאדם היחיד בעולם, אם לא ביקום הידוע
כולו, שיש לו מעיל כל כך יפה. הוא תפור עליי לפי מידה, אתה
מבין את זה? לפי מידה!

ד. כן, כן, כן... שמעתי כבר. רק לך יש מעיל כזה. כן. הבנו.

א. אולי תסתמו כבר? מישהו יישמע אתכם ויהיה כאן מביך נורא. מה
אתם רוצים להזמין?

ד. ג'יימסון. אם כבר אני לא נוהג אז למה לא...

א. יש להם פה קפוצ'ינו?

ב. כן, אבל אם תזמין קפוצ'ינו, פרפצ'ינו, מוקצ'ינו, או כל סוג
אחר של צ'ינו אני לא מדבר איתך יותר אף פעם בחיים.

ג. סתום כבר! מה אתה רוצה לשתות?

ב. גולדסטאר. ליטר מהחבית. אם אין ליטר מהחבית אז חצי. אם אין
חבית אז ליטר בבקבוק.

א. אין ליטר בבקבוק.

ו. מה שלום כולם?

ב.  ממש אחלה מקום מצאתם...

ד. נו, די...אין בשום מקום ליטר בבקבוק...זה לא קיים...אתה
מבין את זה?!

א. אני רוצה הפוך.

ב. אם אין פה בקבוק ליטר אז אני אקח חצי גולדסטאר. אבל אני לא
אהנה ממנה.

ג. אאוטסיידר.

ב. אאוטסיידר? בן כמה אתה? 16? אתה לא לוקח אאוטסיידר. אני לא
מרשה לך. תני לו בירה.

ג. אאוטסיידר.

ב. אתה לא מבין שאף אחד לא שותה את זה? אתה לא מבין שהסיבה
היחידה שהמשקה הזה קיים היא בכדי להרגיז אותי? זה ברמה של
בריזר וכל שאר המשקאות המביכים האלה!

ג. תני לי אאוטסיידר.

ב. אני לא מאמין. טוב, לפחות המלצרית הזו הלכה. היא באמת
נוראית.

א. מה אתה מזיין את השכל? מה כל כך נוראי בה?

ב. היא זונה. ראית איך היא הולכת? אתה מבין שהיא תעשה כל מה
שאתה תגיד לה? אתה קולט שהאידיוט הזה כאן יכול לשתות את כל
האאוטסיידר שלו, לומר לה שלא היה לו טעים והיא תביא לו חדש?
אתה מבין את כל זה, איך אתה לא מבין שהיא זונה? היא זונה!

א. טוב. אני לא רוצה לדבר איתך עכשיו. אני אדבר איתו. מה התחלת
לומר קודם על אח שלך?

ג. טוב, אז אח שלי נסע על האופנוע לפני כמה שבועות, פה
בהרצליה, ואז הוא עשה פרסה על אי תנועה ושוטרים ראו אותו וצעקו
לו לעצור, אז הוא התחיל לברוח ו..

ב. למה הוא ברח? הוא מטומטם? שיעצור וזהו.

ג. לא יודע. ברח. הוא ברח להם ועבר שמונה רמזורים אדומים.

ה. רגע, למה הם בכלל רדפו אחריו? למה הם לא רשמו את המספר שלו
וזהו?

ג. מה מספר? מקפלים אותו כשבורחים.

ב. כן, באמת! לא ידעת את זה? כל אחד יודע שזה מה שעושים
כשבורחים משוטרים....! אני לא מאמין שאני משתתף בשיחה הזו
בכלל. אתה מבין שאח שלך פושע? אתה מבין את זה? פושע! אתה מבין
שהוא לא יעבור את גיל 21 בלי לשבת בכלא?

ג. ...אז הם תפסו אותו בסוף ודפקו לו מכות רצח כי הם חשבו שהוא
מחבל.

ב. טוב, אני לא יכול לשמוע את השטויות האלה. אני הולך
לשירותים. כשאני חוזר, אתם לא מדברים על זה יותר.

ה. אנחנו נשארים כאן? או שהולכים לאנשהו אחר?

ו. עדיין לא עניתם לי. מה שלומכם?

א. אני לא זז. אני עייף רצח.

ד. גם אני לא הולך לשום מקום. אין לי כוח.

ג. למה? בואו נצא.

ד. אנחנו בחוץ, אתה רואה? אנחנו לא בבית. אם היינו בבית, היית
יכול לומר בואו נצא, אבל אנחנו לא בבית, אתה מבין? אנחנו מחוץ
לבית. בחוץ, למעשה.

ה. אולי טל ירצה לצאת. או, הנה הוא... טל, אתה רוצה לצאת?

ב. לא. מי בחר את המקום הזה? מה אנחנו עושים פה?

א. אני בחרתי. מה רע פה?

ב. זה בית קפה! מה זאת אומרת מה רע פה? מה לא רע פה? בדרך
לשירותים ראיתי מעמד כזה מלא גלויות, שכל אחד יכול לקחת בכדי
לשפר את אוסף הגלויות שלו. המקום הזה מיועד לאנשים שאוספים
גלויות. כן, כן! יש כאלה אנשים, מסתבר. ראית את האנשים פה? יש
שם בחורה שיושבת עם חברה שלה ושתיהן אוכלות סלט. סלט,
קיבינימט! מי אוכל סלט בפאב?

ד. אבל זה לא פאב. זה בית קפה, אמרת את זה בעצמך. בית קפה. לא
פאב.

ב. בדיוק! אז מה, לעזאזל, אנחנו עושים כאן? למה לא הלכנו לפאב
אמיתי? פאב סגור, מלא עשן שצורב בעיניים ואתה לא יכול לנשום
מרוב שהוא סמיך ובא לך למות שם ובכל זאת אתה נשאר כי אתה יודע
שאתה בפאב אמיתי ואין שום מקום אחר בעולם שאתה מעדיף להיות בו.
ואיפה הבירה שלי? כמה זמן לוקח לה למזוג כוס בירה?

א. היא תגיע, תירגע כבר.

ה. למה אתה לא רוצה לצאת?

ב. כי יום ראשון היום. אני לא יכול לצאת ביום ראשון. אני שונא
את יום ראשון. אני לא יכול לסבול את יום ראשון. אני שונא את
יום ראשון, את כל מה שהוא מכיל ומייצג. מתי בפעם האחרונה היה
לך יום ראשון חיובי? לי לא היה. מה שעוד יותר מרגיז הוא שיום
ראשון תמיד, אבל תמיד מגיע אחרי יום שבת. ככה זה. יום שבת -
יום ראשון. טירוף! איך אפשר לבצע מעבר כל כך חד? זה דומה
לישיבה בחדר חשוך במשך שעתיים, ואז בבת אחת מדליקים את כל
האורות. יום שישי למשל, גם יכול להרגיז לפעמים, אבל הוא מתוכנן
באופן כל כך מדויק ונפלא, דבר שהופך אותו ליום הכי טוב בשבוע.
יש בו המינון המדויק של עבודה ומנוחה. קמים בבוקר, עובדים קצת
ובדיוק ברגע שמתחילים להתעצבן, זה נגמר. שלמות. זה יום קצר,
ייעודו לייעל את המעבר בין השבוע לסוף השבוע. יום שישי, סוף
השבוע. אתה יכול לנוח, לשכוח מכל החרא שעבר עליך במהלך השבוע.
לשכוח מכל האידיוטים שהקשו עליך. לשבת בבית ולא לעשות שום דבר.
ואז פתאום, בדיוק כאשר התחלת להתרגל לרעיון, השעון המעורר
מצלצל (או שמא הוא צוחק?) השעה שש בבוקר, יום ראשון, בחוץ חשוך
וגשום, ואתם מרחמים על עצמכם עד כדי כך שקשה לכם לנשום. שלא
תטעו, אני לגמרי איש חורף. אני אוהב את הקור ואת הבגדים
שמתלווים אליו, ואני שונא את החום, את ההזעה המיותרת, את החוף
ההמוני, ובחיים לא תתפסו אותי עם מכנסיים קצרים, אבל יש משהו
במבול ביום ראשון בבוקר שממש מדכא. קראתי פעם איזה סקר שאמר
ששיעור ההתאבדויות עולה בחודשים גשומים ועגומים כאלה, ואני
בטוח, למרות שזה לא נאמר במפורשות, שבימי ראשון שיעור
ההתאבדויות הכי גבוה.

ה. על מה אתה מדבר?! אמצע יולי עכשיו!

ו. עדיין לא הזמנתי.

ג. כן, וחוצמזה אתה כבר מזמן לא עובד.

ב. אל תשנה את הנושא. לפי דעתי, חצי מהבעייתיות עם יום ראשון
זה השם שלו. ראשון. רק לומר את השם הזה מבאס אותי. נגזר מהמילה
ראשית, כלומר התחלה. וכידוע, כל ההתחלות קשות. אנשים מנסים
באופן אוטומטי להתחמק ולהימנע מהתחלות. הן לא טבעיות, פירושן
להתפשר, להשתנות. יום ראשון. באותה מידה היו יכולים לקרוא לו
'איזה זין'. כך, כל פעם שהיו שואלים אותך איזה יום היום, לא רק
היית עונה לו, אלא גם נותן את חוות דעתך בנושא בתשובה אחת קצרה
ועניינית, בערך ככה:

"איזה יום היום?"
"איזה זין."
"מה, כבר? איזה זין... רוצה ללכת לקפוץ מול משאיות על כביש
החוף?"
"יאללה, בוא."

ג. וואו, היום אתה באמת מזיין את השכל...

ה. אשכרה. למה אתה לובש מעיל באמצע יולי?

ב. כי זה המעיל הכי יפה בעולם, והוא תפור לפי המידה שלי, ואני
אלבש אותו מתי שאני ארצה. חוץ מזה, קר לי.

א. לא קר לך. אל תשקר. פשוט תגיד שאתה עושה דאווינים. זה הכל.
אנחנו לא נאהב אותך פחות בגלל זה. פשוט תודה וזהו.

ב. תקשיב לי אדון קפה מעוצב. אם אתה יכול לשתות את הרעל הזה
בחום הזה, אז אני יכול ללבוש מעיל, לא? קפה זה הרי הרבה יותר
גרוע ממעיל, לא?

א. לא.

ג. לא ממש.

ד. אני חושב שקפה די עדיף על מעיל. כן, בהחלט. אני בוחר בקפה.

ה. מישהו רעב? מישהו רוצה להזמין אוכל?

ו. אני רעב, אני רוצה להז...

ב. אף אחד לא מזמין שום דבר לאכול. איך אתם יכולים לומר שקפה
עדיף על מעיל? ועוד על מעיל כזה? אתם בכלל הסתכלתם? אתם ראיתם
איזה מעיל זה? אתם קולטים שהמעיל הזה הוא יחיד במינו? אתם
יודעים שרק לי יש מעיל כזה? אם תחפשו בכל העולם, אם תקראו בקול
גדול, היי! מישהו ראה מעיל יפה כזה וארוך? אף אחד לא יענה לכם,
אתם יודעים למה? כי לאף אחד לא יהיה מושג ולו חצי מושג על מה
אתם צועקים, כי אף אחד לא ראה כזה מעיל אף פעם. אתם לא מעריכים
את המעיל, זו הבעיה שלכם.

א. מה אם הייתי אומר לך שלאף אחד לא איכפת מהמעיל הזה? מה אם
הייתי אמר לך שאם המעיל הזה היה נשרף מול העיניים שלי, אפילו
לא הייתי מחפש מים?

ב. הייתי אומר שאתה שקרן. שקרן גרוע. אתה הייתי מכבה או האש
ומנסה לגנוב לי אותו.

א. לא, אני רציני. נניח שהייתי אומר לך את זה.

ב. אז הייתי חושב שאתה איש עצוב, שלא מזהה יופי כשהוא רואה
אותו.

ג. יופי הוא בעיניי המתבונן.

ב. או, נהדר. מה קרה? קראת קצת ספרים בסוף השבוע? אתה לא מדבר
ככה, אל תנסה להתחיל.

ה. לאן יוצאים ביום שישי?

א. חבר שלי המליץ לי על איזה מועדון קצת צפונה מכאן. הוא אמר
לי שממש מעולה שם.

ב. בת דודה שלי תבוא איתנו. היא מביאה איזו חברה שלה.

ג. מי זו?

ב. חברה שלה? מישהי מהלימודים... דנה, נדמה לי.

ג. יופי.

ב. היא בת 26.

ג. זה בסדר. לא איכפת לי.

ב. אה! לא איכפת לך? מזל... ואני כבר חשבתי שאצטרך לשבור לה את
הלב... מזל שאתה בסדר עם הגיל שלה. אני כבר מתקשר אליה ואומר
לה שהכל הסתדר... אני אומר לך, אתה רחב לב. לב זהב יש לך. יש
לה חבר, חוץ מזה.

ג. למה לכולן יש חבר, לעזאזל?

ב. אם הבירה לא מגיעה לפה תוך שלוש דקות אני משתולל והורג את
כולם. והפעם אני רציני. שלא תחשבו שאני לא אעשה את זה. אני
יודע שאני אומר את זה כל פעם, אבל הפעם אני מתכוון לכל מילה.
את כולם.

א. הנה היא באה. אל תגיד לה כלום.

ה. איזו מוסיקה יש במועדון הזה?

א. אתה יודע, מה שיש בכל המקומות. כל האמטיוי, להיטים... כל
אלה.

ב. אני חושב שאני אלבש את המעיל הזה ביום שישי. כן, בהחלט. אני
בהחלט אלבש אותו.

ג. יולי עכשיו. יהיה לך חם.

ב. אל תגיד לי מה יהיה לי או לא יהיה לי. מישהו מוכן להוריד את
המטורף הזה ממני?

ד. מה אתה רוצה? הוא צודק. באמת יהיה לך חם. כי קיץ עכשיו. ואם
לובשים הרבה בגדים בקיץ, כשחם בחוץ, אז נהיה לך חם מאוד. כי
קיץ, פשוט.

ב. התחזית משודרת בחסות כוסוחתו. תשתוק כבר.

א. מה קרה? לא עישנת לפני שאספנו אותך?

ב. לא. נגמר לי.

א. יופי. טוב שכך.

ו. כן.

ב. מה טוב בזה? אתה צריך להיות מאושר שאני מעשן. אתם כולכם
צריכים לעודד אותי לעשן. אתה בעצמך אמרת לי כמה פעמים שאני
הרבה יותר נחמד כשאני מעשן, אז מה הבעיה? ככה אני כשאני לא
מעשן. ככה. כשאני מעשן - אני נחמד. כשאני לא מעשן - אני ככה.
מה אתם מעדיפים?

ג. אבל זה לא חוקי, זה מסוכן.

ב. שלום לך, מר אני-שומר-חוק. אין לך לוחיות רישוי לקפל?
שוטרים לברוח מהם?

א. זה לא הוא, זה אח שלו. מה אתה רוצה ממנו?

ב. כאילו שהוא לא היה ככה פעם.

ה. אתה כבר יודע מה אתה רוצה לעשות עכשיו?

ב. עכשיו? מתי עכשיו? אחרי שאסיים לבכות?

ה. עכשיו, כשסיימת את הצבא, את הטיול, מה אתה הולך לעשות?

ב. האמת שחשבתי לשבת כל היום מול הטלוויזיה עם שפופרת וזלין
ולאונן כל היום. אתה יודע? ככה הייתי בוחר לחיות את שארית חיי
אילו זה היה תלוי בי. אני אשתה קולה חמה, אני אשמע מוסיקה
ברזילאית, אני אראה סרטים סוג ז', אני אאונן, ואני אלך למסיבות
כל לילה. אני ואני ואני ואני ואני. והמעיל. זה יהיה נהדר,
מסיבות כל לילה. כל לילה חוץ מראשון כמובן. את ימי ראשון אני
מתכוון לשמור למסעות הרג מטורפים. אני ארצח ארבעה חמישה אנשים
בערב. כל אדם שאראה מחייך ביום ראשון. זה בכלל לא משנה איך אני
מתכוון להרוג אותם. הכוונה היא העניין המרכזי. המטרה. המשטרה
תחפש אותי כמובן. אבל אני, בניגוד לכל רוצח אחר, לא אתפס. למה?
כי אין לי מניע. אין לי שיטתיות. אין לי דרך פעולה קבועה. אין
מתודולוגיה. המשטרה וכל עם ישראל יתאחדו במאמץ עילאי בכדי
לתפוס אותי, ואני? אני אשב לי בבית, עם הזין ביד, עם הסיגריות
והווזלין, אצפה בשידורים חוזרים של ריקי לייק בארבע בבוקר,
אוכל קורנפלקס מתוך סיר עם כף בישול כי אין כלים נקיים בבית,
אלבש את אותם בגדים כי לעולם לא אצליח להבין איך מפעילים מכונת
כביסה, אלבש את אותן חולצות מקומטות כי אני ממש שונא לגהץ,
אגדל זקן רק בשביל התענוג שבלגלח אותו, ואטריד את שירות
הלקוחות של כל חברות הסלולארי כי אף אחד שם לא יודע שום דבר על
מתן שירות בסיסי, שירות עם חיוך. אני אגרום לפיטורם של עשרות
עובדים. אחרי זה אני ארשם לקורס פסיכומטרי, כי מבחן הפסיכומטרי
חשוב מאוד לעתיד שלי, של כולנו, למעשה. אני אשקיע לאורך כל
הקורס, אקרע את התחת ממש, אלמד בעל פה מאות מילים שלעולם לא
אשתמש בהן שוב. מילים כמו אינוץ, בזיך, גיעול, דלפון, הסתאבות,
ותין.  ואז ביום הבחינה, ממש כשהבחינה מתחילה, אני אקום, אתחיל
לצרוח כמו מטורף וארוץ החוצה. למה? כי אנשים שצורחים ורצים ללא
סיבה נראית לעין נורא מצחיקים אותי. למה? כי זהו ביטוי
הומוריסטי עתידני. אלה הדברים שצריכים לשדר בטלוויזיה. לא
חבורה של יפים/יפות שבמקרה גרים באותו בניין ובמקרה כולם
מזדיינים עם כולם ובמקרה היא אחות שלו והוא אימא שלה והוא בוגד
בה איתו והיא סתם מטומטמת כי בעלה החלאה לא משלם מזונות כי הוא
נעלם בארגנטינה לפני ארבע שנים כי הלך לפתוח שם עסק לקילוף
בננות. למה הדברים האלה מצחיקים אותי? כי אני רואה דברים אחרת.
כי המוח שלי פועל ברמה אחת (או יותר) מעל שלכם.  אני חושב על
דברים שאתם בכלל לא מבינים שצריך לחשוב עליהם. דברים מסובכים
עד כדי כך שהם מרכיבים את המהלכים הפשוטים ביותר בחיי היומיום
שלכם מבלי שתשימו לב אליהם. דפוק? אני?
ממש לא. אני מתקדם.