"אז מה קורה איתו?" היא שאלה אותי.
ישבנו בקפה השכונתי, צהריים, שותות קפה של בוקר.
"לא יודעת" עניתי, הרגשתי שבכל רגע אני עלולה לפרוץ בבכי.
"הוא התקשר?" היא הסתכלה עליי.
"אני לא רוצה לדבר על זה" הסטתי את העיניים הצידה.
היא שתקה.

אני מאמינה באהבה. אני לא יכולה שלא.
ולמרות שאני יודעת שהמושג הזה עבר אינסוף גילגולים.
למרות שאני רואה שהיום אהבה היא כמעט תמיד, לא יותר מאשר
אינטרסים משותפים, מניפולציות, שקרים, פחד להיות לבד, שעון
ביולוגי, נורמות חברתיות ותלות.
אני לא יכולה שלא להאמין שהיא שם, רק מחכה, לרגע הנכון, לאנשים
שמצפים לה.
אני לא יכולה שלא להאמין שיש הרבה יותר ממה שלמדנו להסתפק בו.

דקות של שתיקה. היא מעלעלת במוסף אופנה של "ידיעות אחרונות"
אני מדליקה סיגרייה, שותה את הקפה שלי בלגימות קטנות.
היא סוגרת את העיתון. "את צריכה לשחרר אותו" היא מפטירה "זה לא
הולך ככה, כנראה שזה לא צריך לקרות, כנראה שהוא לא בשבילך".

הוא קרא לי "מתוקה" והאמנתי לו.
כשהוא קרא לי ככה, לרגע הייתי באמת מתוקה.

"כן, כנראה שאת צודקת" אמרתי. זה הדבר היחיד שיכולתי להגיד.
"אל תגידי לי שאת מתכוונת לשבת ולחכות שהבן זונה יחליט להתקשר
אלייך" היא הדליקה לעצמה סיגרייה.
"מה פתאום, נראה לך?" אמרתי מתוך אוטומט  "אני לא מחכה לו, אני
ממשיכה בחיים שלי, אין לי מה להגיד לו, גם אם הוא פתאום יתקשר.
אגואיסט מסריח, הוא יכול ללכת להזדיין".

כששמעתי את הקול שלו בפעם הראשונה, עברה בי צמרמורת נעימה.
התמכרתי לקול הזה, נתתי למילים המתוקות ללטף אותי, עצמתי
עיניים והקשבתי לו.
כמו שיר ערש עדין, מרגיע, מבטיח, עוטף.
שמעתי את הקול שלו בפעם הראשונה, והלב שלי אותת לי לעצור.
שמעתי את הקול שלו בפעם הראשונה וידעתי שאני בבית.
הגעתי הביתה.

"את שומעת, אתמול בבר...ביקש וויסקי נקי...והבת זונה אומרת
לי...אין לי כוח לשטויות שלה יותר... עשיתי 400 שקל... הוא שאל
איפוא אני גרה...אני לא בעניין, אין לי כוח אליהם יותר..."
הסתכלתי עליה מדברת וחייכתי, מין חיוך קטן כזה.
"מה את צוחקת? זה לא מצחיק, נשבר לי הזין, ליטל" פתאום היא
נהייתה רצינית.
התבוננתי בה ונזכרתי שלמרות החוסן שלה, גם היא לא מלקקת דבש.
"אני יודעת, זה לא מצחיק, מה יהיה? תגידי לי..." החיוך ירד לי
מהפנים והרגשתי שוב רצון עז לבכות.
"יהיה בסדר, את יודעת שיהיה בסדר" היא חזרה לעצמה ונתנה לי את
החיוך האופטימי הזה שלה.
"אני מתגעגעת אליו" אמרתי, ושתינו הבנו שאני בעצם כן רוצה לדבר
על זה, כל כך רוצה לדבר על זה.
"די נו" היא הסתכלה עליי "על תחשבי עליו יותר, נגמר, די, שיילך
להזדיין, ליטל, שיילך להזדיין".
"כן, שיילך להזדיין" אמרתי והרגשתי את הלב שלי נחמץ.

כשהוא פרץ לחיי, הרגשתי את הלב שלי מתמתח ומתעורר.
התמסרתי לו.
ליוותה אותי תחושה חזקה שהפעם זה שונה.
הסתכלתי עליו וידעתי שאני פשוט אוהבת אותו.
פשוט אוהבת.
לא פחדתי.  
הייתי שלו. מהרגע הראשון. הייתי שלו.

"זה היה too good to be true " היא אמרה "זה היה ברור שמשהו
מסריח שם" היא הסתכלה לי בתוך העיניים "עזבי אותך, הוא לא
בשבילך".
"אני לא יודעת מה לעשות" מלמלתי.
"מה יש לך לעשות?" היא איבדה את הסבלנות "תמשיכי הלאה, מה את
ילדה קטנה? כבר עברת את זה מספיק פעמים בחיים".
"לא" כמעט צעקתי "זה היה שונה" הדלקתי עוד סיגרייה "תאמיני לי,
זה היה שונה, אני מרגישה בפנים שאסור לי לוותר".
העיניים שלי התחילו לזלוג. לא התביישתי. שימות כל העולם. אני
עצובה.
"את והשטויות שלך" היא סיננה לעברי "מתי תלמדי שהם פשוט
פחדנים, זה לא שווה את הדמעות שלך, תאמיני לי" היא הושיטה לי
מפית "תלמדי ממה שקרה ותמשיכי הלאה".
"לא רוצה להמשיך הלאה" קירבתי את המפית לעיניי "אני רוצה
אותו".
היא משכה בכתפיה.
"תעשי מה שאת רוצה" היא אמרה "אני את שלי עשיתי".

שוב אני מוצאת בשבילו תירוצים.
והקולות השקולים בתוכי יודעים שהיא כנראה צודקת.
אני מסתכלת סביבי ויודעת שיום יגרור יום, השיגרה תנצח, התחושות
ייחלשו, ובסוף אני אשכח גם אותו.

הוא קרא לי "מתוקה" והאמנתי לו.
אני עדיין מאמינה באהבה, אני לא יכולה אחרת.