הזיכרונות עדיין כל כך טריים, מתרוצצים במוחי, לא נותנים לי
מנוח.
לא יורד לי החיוך מהפנים.
הדבר הראשון שעשיתי היה לקבוע איתך שעה, כמו תמיד. אתה מגיע
לסופשבוע, ביום שישי, ובלילה, אתה אוסף אותי מאיפה שאני לא
נמצאת ואנחנו נוסעים לחוף ההוא. רק בגלל שאתה, בגיל 20, כמו
ילד קטן, ללא אישיות או דעה משלו, לא יכול להביא בחורה אליך
הבייתה.
מפחד מאמא.
טינופת!!

הסכין אצלי בתיק. או שזה פגיון? לא חסכתי בהוצאות.
בכל מקרה הוא יפיהפה, קר, זועק מפוטנציאל.
אנחנו מתחילים להתנשק. אני מושיטה יד לעבר התיק, לוודא. בדיוק
כשאתה מזכיר לי להוציא את הטישו. אתה לא חושד בכלום. הכל
כרגיל.

ואז אני תוהה...
כמה אתה שוקל? אתה בטח שוקל פי שניים יותר ממני...
חבל שאתה לא איזה חלשלוש, כי אז הייתי יכולה לדקור אותך בלי
יותר מדי גינוני התנגדות, ולצפות בך מדמם... להנות מכל רגע,
אולי לדבר איתך קצת. לשאול אותך שאלות שתמיד רציתי לשאול.
אני מחליטה לשסף את גרונך, כי ככה יש לי הרבה יותר סיכויים
לפתור אותך מהחיים האלה.

אתה שוכב על הגב, אני מעליך. המיקום מושלם. פה זה לא כל כך
מעניין מה אני עושה או לא עושה, מעליך, או מתחתיך. וגם אם
תצעק, או שמישהו ישמע אותך גונח, המקסימום הוא שמישהו קצת
יקנא.

תוקפים אותי פלאשבקים.
אני רואה אותך עם החברה שלך לשעבר, ועוד אחת...
ואני לא ביניהן.
אני בין אלה שחשקו בך.
אני רואה את עצמי איתך, במכונית. נזכרת בערב ההוא שבו זה
התחיל. לפני כל כך הרבה זמן.
נזכרת איך ניסיתי להפסיק את מערכת היחסים הלא מובנת הזו. איך
החזרתי לך את חפציך ואתה רצית לדבר. ולבסוף אני יזמתי, כמה שזה
לא מפתיע. נואשתי ממך, עייפתי, הובסתי...
אני חושבת לבקש ממך להגיד שאתה אוהב אותי. בשביל הרגע.
ואז אני מבינה שזה יקומם אותך, כנראה. לא מתקבל על הדעת.
אולי תחשוד במשהו ותקלקל לי את התוכניות.

העיניים שלך סגורות. אנחנו מתנשקים. מתחרמנים. עכשיו שעשינו את
זה ואני מעשנת, אין לי שום חששות או מחשבות שניות.
אני שולפת את הסכין מהתיק ובפתאומיות עוצרת נשימה אני מצמידה
את הלהב לגרון שלך, ומעבירה אותו בשיא הכוח... אני מקבלת
צמרמורת מצליל החיכוך של הלהב עם העור. יש לי בחילה.
אתה מפרכס קצת...

שוב שוקלת אם לבקש ממך להגיד שאתה אוהב אותי. אני מתלבטת. ושוב
אני פוסלת. אני לא רוצה, חלילה, שמחשבתך האחרונה תשקף את
העליבות שלי...
וחוץ מזה, עכשיו זה כבר לא מתאים. אני קצת מתביישת.
בכל אופן, לא ציפיתי לכל כך הרבה דם...
ציפיתי שעד שאני ארצח אותך, אהיה כבר לבושה, כך שהתלכלכתי. לא
נורא, יש לי בגדים להחלפה. אתה שוכב לידי ומשמיע רעשים
נוראיים. אני מורידה את הבגדים מגואלי הדם. פותחת את החלון,
נושמת אוויר. קצת חנוק פה. מחליקה לתוך שמלה קצרצרה. נועלת
מגפיים. הכל שחור.

אתה יודע למה לא אכפת לי לרצוח אותך עכשיו?
אתה מודע לכך שאתה בעצם גרמת לזה?
אני יודעת שזיינת את הבחורה ההיא היום. אני יודעת.
אז קיבינימט, לכו תוכיחו שהיא לא עשתה את זה.

מבט אחרון.
אתה מת.
אני מתקרבת אליך. מנשקת אותך. מנגבת את הדם משפתיי.
חרטה? עצב?
אני לא מרגישה דבר. אני מרוקנת.
לא בוכים על דם שנשפך.