תפסתי את הבטן שלי חזק והתחלתי לנוע באי נוחות על הכיסא. גלים
של כאב עברו לי בבטן בפתאומיות. קיוויתי שזה יהיה רק כאב חולף,
אבל כעבור מספר דקות תקפו אותי שוב הכאבים גלים גלים. תיארתי
לעצמי שזה בטח בגלל שאכלתי יותר מדי בצהריים. לאכול פעמיים
מהמנה האחרונה כשהייתי כבר ממש מפוצץ היה ממש מיותר. אוף כמה
אכלתי!. זזתי שוב מצד לצד מנסה להראות כמה שיותר שלו ורגוע
ומבלי למשוך תשומת לב מיותרת במשרד. הכאב שבא מיד אח"כ היה
גרוע עוד יותר אז כיווצתי את הרגליים חזק חזק והרגשתי בינתיים
איך כל הדם יורד לי מהפנים ואני נהייה לבן.
לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב ללכת לשירותים. לא אהבתי את
השירותים בעבודה - בתוך החדר הקטן שתמיד היה מטונף שכן לו כיור
קטן ומעליו ברז מתכת חלוד שתמיד טיפטף. אף פעם לא היה סבון
לידיים וגם ניירות לניגוב ידיים היו מצרך נדיר. והייתה גם
האסלה. אסלה ישנה שכבר החלה להצהיב, בלי המושבים מפלסטיק ועם
שרשרת ארוכה שהייתה קשורה לידית להורדת המים. מיותר לומר שגם
שם חסכו בנייר והיינו צריכים לדאוג לחבילות נייר טואלט מהבית.
הוצאתי מהתיק גליל שהיה כבר חצי משומש, אבל נראה שהספיק לביצוע
המשימה. קמתי בזהירות מהכיסא מחזיק את הבטן עם יד ימין ומנסה
להסתיר את גליל הנייר מהיושבים בחדר מאחורי רגל שמאל. יצאתי
מהדלת ורצתי לכיוון השירוותים. הושטתי את היד לעבר ידית הדלת
של חדר השירותים והיא נפתחה בחריקה קלה. שוב תקפו אותי כאבים
עזים, כאילו ידעו שאני כבר קרוב למטרה והם מצידם הזכירו לי מה
הסיבה לשמה אני נמצא בחדרון העלוב והמסריח הזה. הברז טיפטף לו
כמו תמיד ועל הריצפה היו שאריות של נייר ספוג במים ובבוץ.
היבטתי אל עבר הדלת האחרונה זו שמאחוריה הסתתרה לה האסלה. לא
חשבתי שאני אי פעם אשמח לראותה. כאב אחד נוסף, ארוך וממושך
הבהיר לי שוב שזמני קצר.
הושטתי שוב את היד לפתיחת המכשול האחרון בדרך לישועה והדלת
מיאנה להיפתח.
"רגע", צעק מישהו מבפנים.
"הלו! יש פה מישהו?", שאלתי, כאילו לא אמרו לי לפני שניה את
התשובה.
"כן, אני פה!" צעק מישהו חזרה.
"זה ייקח הרבה?", לא יכולתי להתאפק.
"תלוי, אני עכשיו באמצע כתבה מעניינת ויש לי עוד לעבור על מוסף
הספורט", נשמעה התשובה המפתיעה.
"אתה קורא שם עיתון?" התעקשתי לשאול שאלות שהתשובה עליהן
ברורה.
"כן, אתה מפריע לי. תחזור עוד חצי שעה"
דפקתי על הדלת בכוח מספר פעמים
"הלו! אתה לא בבית. זה שירותים מג`וייפים. איך אתה קורא שם
בכלל?" שאגתי והתקפלתי שוב מרוב כאב.
"חבוב, אני לא יודע מי אתה, אבל אני לא נכנס לשירותים בלי
לקרוא עיתון" ענה האיש והוסיף בקול חזק יותר "ולא משנה לי איזה
שירותים ואיפה!".
"תשמע, אולי התחלנו לא טוב, אני ממש חייב להיכנס לשירותים, אני
ממש ממש חייב" כבר לא יכולתי לשאת את הכאב, הרגשתי איך אני
מתחיל להרגיש חסר אונים. הגוף שלי התחיל כבר לעשות בי כרצונו.
פתאום ראיתי עשן לבן מיתמר מעל לדלת השירותים וריח של סיגריה
עלה באוויר.
"הי! הי!!!" צרחתי "אתה מדליק עכשיו סיגריה?! אני יהרוג אותך -
אני חייב פנימה"
"אל תצחיק אותי. חירבון בלי סיגריה?! מה עובר עלייך איש? הכל
בסדר?" ענה אותו אחד שעמדתי להרוג מתוך השירותים.
דפקתי שוב על הדלת והפעם הרגשתי שעוד רגע וכבר מתחיל לברוח
לי.
"תראה, אני יודע שאולי בשבילך זה קצת חריג, אבל בבקשה, בבקשה"
, כבר עמדו לי דמעות בעיניים, "אולי פעם אחת תעשה טובה ותוותר
על כל גינוני הטקס. אני חייב להיכנס. פליייייזזז!!!!!" הייתי
נואש.
היה שקט ואז בא עוד כאב קטן ואח"כ כבר ברח לי. עשיתי במכנסיים
ולא היה שום דבר בעולם שיכולתי לעשות בשביל למנוע את זה.
התחלתי לבכות, ממש לבכות בקול רם. ההרגשה שזה היה עכשיו בתוך
המכנסיים והתחתונים שלי הייתה ההרגשה הכי מסריחה והכי משפילה
שהייתה לי בחיים. לא ידעתי איך אני חוזר מפה לעבודה. כולם הרי
ישימו לב. לא יפסיקו לספר את הסיפור הזה פה עוד שנים. אני אהיה
מוכרח למצוא עבודה חדשה. התנחמתי בזה שלפחות הכאב הפסיק.
"הריח הרע הזה בא ממך?" שמעתי את האיש אומר ואז נפתחה הדלת.
הוא נעמד מולי. עם הסיגריה בזווית של הפה מחייך מאוזן מחודדת
ואדומה לאוזן מחודדת ואדומה שנייה, חושף שיניים גדולות
וצהובות.
"אי אפשר להיות רק בן זונה ולהרוג תמיד, אני חייב לגוון
לפעמים", פלט בנונ-שלנטיות.