מיטל בן יוסף / צמאה |
צמאה לנהרות שוצפים,
ולנערים מוכי יצר.
צמאה לשדות בוכיים
ולהבנה חסרת מוסר.
צמאה הייתי,
רדפתי תמימות במקלות של זימה,
ובחוסר אמון שדדתי כל חסד.
וכל זאת לא מרוע עשיתי,
עשיתי זאת כי הייתי צמאה.
צמאה הייתי,
עשור של בדידות,
ויום רדף יום.
כך פתאום,
לא צרב עוד גרוני,
לא ניחר,
וביום שחפנת ידי, זה נגמר.
צמאה הייתי,
רק לרוקך,
לידייך,
מילותיך כמו גשם.
צמאה,
אכן צמאה מאוד הייתי,
ורוויתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|