שתי ציפורי אהבה שבוהות אחת בשניה, ככה היו שניהם מחובקים לאור
הירח. הוא הסתכל עליה חולם על עולם ומלואו, ממש רואה את כל מה
שיבוא עם העתיד. הם נראו כה שלווים ככה בזרועות אחד את השניה,
כאילו הגורל קורא להם להישאר ככה לנצח. פחות מזה לא יהיה פייר
כלפיהם, ככה להישאר לנצח. משהו בלב אמר לי באותו הרגע שהוא
הציע לה נישואים. פניה היו מלאות אושר ובעיניה היה ברק,
כשהביטה לעברו, ואני דמיינתי את צחוקה השופע אושר ואף שלא
שמעתי דבר שיצא מפיה, שמעתי אותה בראשי עונה כן מתוק ומבטיח.
רק שיהיו מאושרים. התמונה שלהם ביחד חיממה לי את הלב, חייכתי.
בדיעבד המראה המלבב הזה גורם לי לתהות למה דברים כל כך יפים
וטהורים חייבים להסתיים. רק כמה דקות אחרי כן והם כבר לא היו.
הם כבר היו בעולם אחר. מלאכים מאוהבים בשמיים.

אני זוכרת את אותה השניה, קמצוץ רגעי של חריקה ארוכה ומתמשכת
שסופה בשתי גופות מרוחות על הכביש, שרק לפני שניה חשבתי כמה
מקסימים יהיו הילדים שלהם. כבר הספקתי לדמיין את הכל, את
החתונה שלהם, את שניהם מתחת לחופה מתנשקים, אוחזים ידיים,
נשבעים  אימונים זה לזו ולאהוב, ולאהוב, ולאהוב אבל לא ככה,
א-ל-ו-ה-י-ם . למה אלוהים, הם היו כל כך צעירים? ואפילו ברוב
תומי ראיתי אותם בטיסה בדרך לטורקיה, לירח הדבש, זה נראה כל
כך מובן מאליו. מי היה מאמין, אני לא.

מעולם לא הכרתי אותם, פשוט כשירדתי מהאוטובוס זה היה  המחזה
הראשון שנתקלתי בו, המראה המושלם שלהם ביחד כבש אותי. אני
חושבת שבמשך חמש דקות ארוכות פשוט עמדתי שם ובהיתי בהם. קינאתי
בהם, על שהם היו שם אחד בשביל השניה, ושהם נראו כל כך  יפה
מחובקים ככה, כאילו הרגע  הזה לקוח מאיזה רומן קולנועי שובר
קופות. אבל עכשיו אני יודעת שאילו זה היה סרט, לא הייתי אוהבת
את הסוף שלו שמתבטא במוות חסר טעם, שרק מביא לאכזבה עמוקה
מהחוסר הגינות בעולם. במאי אכזר.

הוא לבש מדי צבא, בעל מראה מרשים שתופס את העין, והיא הייתה
ברונטית, בהירת עור. שניהם נראו בני עשרים וחמש או יותר, רק
בתחילת חייהם. הוא בטח חתם קבע, והיא בטח בכתה בלילות על שהוא
רחוק, אבל מאותו ערב קריר הם יהיו תמיד ביחד דבר לא יוכל
להפריד ביניהם. עכשיו הם ביחד אבל לא בחיים, כמה עצוב, קבורים
זה לצד זה. מתים אבל עדיין ביחד. מי כתב את התסריט הזה?
לאחר מספר דקות הוא שם לב שהתבוננתי בהם, הוא הסמיק, בטח חשב
שנדלקתי עליו, ושאל כשחיוך גדול על פניו "מה?"
ואני הסמקתי עוד יותר, ועניתי "אתם נראים מתוקים ביחד". כבר אז
ידעתי שהתאהבתי בהם. הם החזירו לי מבט קצת מופתע, מבוהל מעט,
אך רגע אחרי כן הם חייכו לעברי וענו "תודה".
לא רציתי להפריע להם יותר, פשוט התחלתי לצעוד ולהתרחק מהם.
אני עדיין לא בטוחה מה היו מלותיה האחרונות של הבחורה
שמעתי קול רך ומתוק אומר "גם את מתוקה", אבל אני לא יודעת עם
זהו היה פרי דמיוני או דבריה האחרונים. לעומת זאת את דבריו
האחרונים אני זוכרת היטב. שמעתי אותם צועדים לעבר הכביש, שמעתי
את צעדיהם כשהם חוצים במעבר החצייה,
שמעתי אותו אומר לה "אני אוהב אותך"
ושמעתי אותה צועקת "לללללללללאאאאאא",
ואז שמעתי שקט.

הכל היה איטי כל כך, שניות הפכו לדקות, דקות הפכו לשעות,
והשעות הפכו לדמעות של ימים וימות.

מיד אחרי הצעקה הסתובבתי, כל מה שראיתי זה שתי גופות, אוחזות
ידיים ושוטטות דם זרוקות על הכביש. אני נשבעת ששמעתי אותו
בוכה כשהוא שכב שם על הכביש, שניה לפני שעצם עיניו בפעם
האחרונה, אף על פי שהרופאים התעקשו שזה בלתי אפשרי.
נהג המשאית יצא מיד, וצעק לעזרה. נהג מונית שהיה מאחוריו הזמין
אמבולנס, ואני פשוט עמדתי שם בלי לעשות כלו, בלי לעזור, בהיתי
בהם בהלם מוחלט. אני עדיין בהלם מכל המקרה.

כל האנשים שהיו באזור בשעת התאונה נתבקשו להתרחק מהמקום על מנת
שאנשי החוק וצוות האמבולנס יעשו את עבודתם כראוי. אלה היו
מלותיו המדויקות של השוטר שהיה במקום.
כל האנשים הסקרנים שהיו במקום, עשו כפי שנתבקשו. אישה אחת עם
הרבה שקיות פנתה אליי ושאלה אותי אם אחד  מהקורבנות הוא קרוב,
אני מניחה בגלל איך שהגבתי למקרה. כולי בכיתי כפי שלא בכיתי
כבר המון זמן. מיד עניתי לה שלא, בלי להתמהמה יותר מדי. פתאום
נזכרתי בשמלת כלה שדמיינתי רק לפני כמה דקות, ואז החלו לעלות
בראשי תהיות שלי "אילו" וזה עוד יותר נראה לי חסר טעם. הלכתי
לכיוון הספסל התיישבתי עליו וניגבתי את הדמעות. נזכרתי ביום
קודם לזה, נזכרתי בריבון שהיה לי עם חבר שלי. זה גרם לי לתהות
מה הטעם, איך דברים כה יפים ככה נגמרים. הבנתי שאין הבטחות
בחיים.
התחיל כבר להחשיך והייתי צריכה לעזוב, הרגשתי רע עם עצמי. כמה
שזה  ישמע מגוחך לאנשים, החלטתי לעמוד דקת דומיה שם ליד הספסל.
איזה בחור צעיר שעבר לידי הסתכל עליי בצורה מוזרה, לשניה ראיתי
בו את חבר שלי, זה היה כנראה בגלל הגעגועים. פתאום הריב של
אתמול נראה לי כל כך מגוחך וחסר טעם, בדיוק כמו שתי הגופות
המתות על הכביש.

כבר היה חשוך לחלוטין, החלטתי לחזור הביתה כמה שיותר מהר. אימא
כבר דאגה. כל הדרך חשבתי עליהם מחובקים, כפי שהיו על הספסל.
נזכרתי באותו ערב שאני וחבר שלי ישבנו מחובקים על אותו הספסל,
אז הרגשתי כל כך בטוחה, כאילו דבר לא יכול לקרות.
חשתי מוגנת מתמיד, כשאוהבים כל כך, דבר לא יכול לקרות. כמה
תמימה הייתי, ככה חשבתי. בטח אותה בחורה חשה אותו הדבר,
מוגנת.

דבר ראשון כשהגעתי הביתה, זה לתת חיבוק גדול לאימא. אני יודעת
שזה נשמע צפוי ומלוקק, אך הייתי חייבת את זה בשביל השקט הנפשי
שלי. אולי היא, אותה נערה, שכחה לתת חיבוק לאימא שלה לפני שהיא
יצאה מהדלת, ולא חזרה לעולם, ואולי הוא החייל החסון שכח לתת
תפיחה  על הגב לחבר הכי טוב שלו, לפני שיצא מהבסיס לחמשוש
ואולי זה קרה ההפך. אולי האם שכחה לומר לבתה כמה היא אהבה
אותה, בגלל סכסוך מיותר ואולי החבר שכח את החבר ואולי ואולי
ו-א-ו-ל-י ? ואולי עדיף שאני אפסיק עם האולי?


כתבתי די, חבל על זמן יקר, אני צריכה להרים טלפון, להתנצל
ולהגיד לו שאני אוהבת אותו, לפני שיהיה מאוחר...