הגשם הולם עתה בחוזקה על חלוני, ואני מרים את מבטי מאלבום
התמונות המהוה אל החלון שמואר מדי פעם על ידי ברק זועם
ומסנוור. הברק חורט על פני הרשתית את קווי המתאר של מכוניתי
הנמצאת מרחק מה מהחלון, ודעתי נודדת אל תמונה דומה...
...אבא של אמיל היה הראשון ביישוב שהיה בעל מכונית. ביום נו
קיבל אביו את המכונית רץ אמיל במעלה השדרה עד למקום המפגש
הקבוע של הטרוייקה, ושם, כשהוא מזיע כולו, פניו אדומים כשל
וינטו האינדאני תחת כובע הגומי, עמד והצביע לכיוון ביתו.
"מה קרה שמאלצי" שאל אריק את אמיל המתנשף, טיפות זיעתו התלכדו
עם זרזיפי המים שטיפטפו מכובע הגומי המצחיק שלו
"הוא...קנה....הוא...." התנשף אמיל והתכופף לפנים, כפות ידיו
נשענות על ברכיו "אוטו.. אוטומוביל..."
"מי?" שאל אריק "מי קנה?"
"יוזף... יוזף הוא קנה אוטומוביל..." המשיך אמיל להתנשף. אמיל
קרא לאביו יוזף, ולאימו אולגה. ככה הם לימדו אותו. הוא היה ילד
מאוד מחונך ומנומס, ותמיד גמר הכל מהצלחת וביקש עוד. הציונים
שלו בבית הספר היו מצויינים, והוא קרא לכל המורות "גיברת" ולכל
המורים "אדון". האמהות שלי ושל אריק תמיד שאלו למה אנחנו לא
מתנהגים כמו אמיל. והתשובה היתה תמיד "כי הוא שמן". אמיל היה
הילד הכי שמן שאריק ואני הכרנו. תמיד היו לו שני כריכים לארוחת
הצהריים, פירות וגם כסף לקנות לעצמו איזה ממתק בדרך חזרה. אני
ואריק ישר התחברנו איתו, והיינו היחידים מהתלמידים שהסכימו
לדבר איתו. קראנו לעצמנו "הטרוייקה", ונפגשנו תמיד בחצר של
הבית של גוסטב הזקן.
"אבא שלך קנה אוטומוביל?" שאלתי אותו. למעט המשוריינים שחלפו
מדי פעם ברחובות, והמכוניות של הקצינים, לא שמעתי על אזרח שהיה
בידו לקנות מכונית משלו. ידענו שלאבא של אמיל היה הרבה כסף,
אפילו מספיק בשביל אולגה, אבל בשביל מכונית?
"כן" ענה אמיל, שהספיק להסדיר את נשימתו "היא הגיעה אלינו
היום, יוזף עשה הפתעה לאולגה" אריק רק שמה את שמה של אולגה,
וכבר הוכפלה מידת התעניינותו באוטומוביל. אולגה היתה יפה כמו
שאמיל היה שמן, וזה היה הרבה מאוד. אולגה לא היתה אמו האמיתית
של אמיל, אלא מישהי שאבא שלו הכיר בחוץ לארץ והביא אותה משם,
עם שפה מוזרה ושיער בלונדיני. היא הסתובבה במרכז היישוב לבושה
במיטב התוצרת מדיפה ריחות של בשמים ואפשר היה להציץ למקלחת שלה
מהעץ שליד הבית של אמיל. אריק חלם עליה, וסיפר לי (כשאמיל לא
היה בסביבה) שכשהוא יגדל הוא יתחתן איתה. "אבל כשאתה תהיה גדול
היא תהיה כבר זקנה" אמרתי לו לקראת כל סוף ויכוח, והוא ישב
ועיניו המזוגגות היו רק מתמקדות בי ומביעות בוז תהומי.
"בואו נלך לראות" טפח אריק על כתפי, ודחף את אמיל לאחור בצחוק.
התנהלנו בעצלתיים בשדרה שחצתה את היישוב עד לביתו של אמיל. עוד
מהקולנע ניתן היה לראות את גג הרעפים האדום שהיה יחיד במינו
בישוב, ואנחנו זרזנו צעדינו.
ביתו של אמיל עמד בראש הגבעה, וחדרו של אמיל ניתן הי להביט על
כל היישוב. בזמני ההתעוררות הגדולה היו יושבים בלילות בחדרו
נערים ומתחלפים ביניהם במשמרות בספירת המשוריינים שעברו
ברחובות, אולם זה חודשיים שרר השקט ביישוב, ואמיל חזר לשכון
בחדרו. מן הצד השני של הבית ניתן היה לראות את הים , חלק כראי
בימות הקיץ, אולם בימי הגשם ניתן היה לראותו סוער וגועש, ובימי
הרוחות החזקות אפשר היה להריח ריח קלוש של מלח.
מתחת לעץ שליד ביתו של אמיל, חנתה מכונית אמריקאית שחורה, גגה
העשוי בד מתוח ומבריק, הצלחות שעל גלגליה השחורים נוצצים אפילו
באור האפור שהיה אותו יום. גם טיפות הגשם שכיסו אותה לא
הצליחו. עמדנו שלושתנו בשקט והבטנו בה. איני יודע מה עבר בראש
של אמיל, אולם אני הבטתי במכונית בהשתאות, ולא שמתי לב שהפסקתי
אפילו לנשום. גם אריק הביט במכונית ולא דיבר. עמדנו כך כחצי
שעה, למרות שגשם שוטף החל לרדת, ואם זכרוני אינו מטעני, רק
קולה של אולגה החזירנו אל המציאות. חלון חדרה של אולגה היה בצד
זה של הבית, וממנו היא הציצה לפתע וקראה לנו בקולה המלאכי
"שלום ילדים, אולי להכנס פנימה? קר בחוץ בפנים שוקו".
אני התלהבתי משוקו כמו שאריק התלהב מאולגה, ושנינו התחרינו
בינינו מי יכנס ראשון הביתה. בחפזוננו סגרנו אחרנו את הדלת
והשארנו את אמיל בחוץ. באותו הרגע שנתרקה הדלת זעזע רעם חזק את
הבניין, וסופת הגשם הגבירה את עוצמתה. הלמות אגרופיו המרופדים
של אמיל על דלת העץ הכבדה נבלעה ברעמי הסופה ושאון הגשם החזק.
הלכנו בעקבות אולגה אל המטבח המשוכלל שהיה מושא קנאתן של רבות
מנשות הישוב. היה שם תנור חשמלי, וכיריים, ומקרר שהפיק קוביות
קרח, וכלי גדול ממתכת בו היו כל העת מים חמים. התיישבתי על
כסא, וצפיתי על כיסא, וצפיתי בעניין כיצד אולגה מודדת בדייקנות
כפית של קקאו, ושתיים של סוכר (נתוך כלי סוכר שהכיל כמות שהיתה
גורמת לאמי לספוק כפיה ולדבר הונגרית), ומוזגת פנימה מים חמים.
תנועות ידיה העדינות היפנטו אותי עד שלא שמתי לב שהייתי היחיד
מבין הטרוייקה שנשאר במטבח. אולגה הרימה עיניה אלי ושאלה
בעברית המצחיקה שלה "אריק ללכת עם אמיליו בחדר?" ואני, שלא
ידעתי שאמיל עומד עכשיו בחוץ ודופק נואשות על הדלת, ושאריק
מתגנב מעשה וינטו ויד הנפץ האגדתיים את חדרה של אולגה, רק
הנהנתי בראשי והבטתי בעיניים עגולות באולגה ובכוס הקקאו.
מהמקרר שלפה את בקבוק החלב, ושפכה מעט ממנו לכוס השוקו.
"סינמון?" שאלה אותי, ואני השבתי בחיוב, ועד היום אני שותה את
השוקו שלי כשמעט קינמון מפוזר מעליו.
באותו הזמן בו ישבתי והתענגתי על הכנת השוקו, הבין כנראה אמיל
כי ישועה לא תצמח לו מדפיקות על הדלת, ורץ מסביב לבית, אל
המכונית. שם החל לנסות ולטפב אל החלון המוביל אל חדרה של
אולגה. תחילנ ערם כמה ארגזים מהם היינו בונים בקיף מחנות על
העץ ולידו, אולם הרטיבות שפשתה בהם גרמה להם לקרוס תחת כובד
גופו המדושן, והוא נפל אל תוך הערוגות הריקות שהמתינו לקיץ.
לאחר מספר נסיונות נפל, עלה במוחו הרעיון שהחל את שרשרת
האירועים שמאוחר יותר תגרום ליוזף להתקשר להורי ולהוריו של
אריק, ולכנס אותם לפגישה שבסופה אני רותקתי לביתי למשך כל אותו
החודש ונאסר עלי לפגוש את אריק. אריק לעומת זאת חטף כמה "דרך
ארץ" מאביו, ונאלץ לעבוד על החופשה עם אביו במחסנים.
דלת המכונית החדשה היתה פתוחה, ואמיל, מתוך הברקה חד פעמית,
ותוך מיצוי כל היכולת הטכנית המעוטה שלו, הצליח להבין את
תפקידו של בלם היד ולשחררו. בדחיפה קרב את המכונית אל קיר
הבית, שם טיפס על מכסה המכונית, ושלח ידיו אל החלון.
באותו הרגע ממש, שהה אריק מעברו השני של החלון, בוהה באוסף
הבגדים התחתונים של אולגה שנפרש לפניו שעה שמשך את המגירה
העליונה של השידה. ביד רועדת שלה מתוך המגירה חזיית תחרה
(שתלווה אותו עד סוף התיכון, אם לציין את מידת מחויבותו), ופרש
אותה אל מול עיניו.
לאור הברק המסמא שהבזיק, הרים מעט את מבטו והישיר אותו אל תוך
פרצוף שחור מבוץ, שזוג עיניים לבנות היו פעורות בו. בבהלה
שאחזה בו פסע לאחור, וכשנמוג הרעם החזק, שמענו אותו צורח. רצתי
בעקבות אולגה אל חדרה, שם מצאנו אותו עומד וצורח (היכן היתה
החזיה אני יכול רק לנחש), מצביע לכיוון החלון.
ההשפעה של המפגש היתה דומה גם על אמיל. יותר מאוחר יספר לי
שכשטיפס על החלון ומשך עצמו למעלה, דימה לראות לאור הברק את
גופה של אולגה עומד, וראשו של אריק מציץ מתוך צווארה. מרוב
בהלה נשמטה אחיזתו, והוא נפל דרך גג הבד המתוח אל תוך המכונית.
כיוון שבלם היד לא הוחזר למצבו המקורי, הטלטלה שאחזה במכונית
שיחררה אותה ממקומה, והיא החלה מתדרדרת במורד השביל, פורצת
בסופו את שער העץ, וממשיכה להתגלגל במורד השדרה עד שמסיבה זו
או אחרת סתטה ונעצרה בתוך חנות הנעליים של מר אהרוני.
סופו של אותו ערב הגיע ובו אמיל היה חבוש ומגובס (פתח את ראשו
באיזו פינה ושבה את ידו), ישבנו של אריק כואב ("דרך ארץ"
מאביו) ואני, שהייתי בעיני אימי אשם יותר מכולם רותקתי לביתי
לחודש ימים של מבטים חמוצים וחודרים. ולמרות שהמשכנו להיפגש
תקופה מסויימת, הטרוייקה איבדה מקסמה. אמיל נסע ללמוד בשוויץ
בתחילת שנת הלימודים, ואני ואריק חזרנו ונהיינו חברים טובים רק
בסוף השירות הצבאי, עת נפגשנו בדרך לחזית המצרית.
אמיל חזר ארצה אחרי שנות הצבא, פחות שמן ועם אולגה משל עצמו
(ברטין שמה), ואריק פיתוח קריירה צבאית מפוארת שנגדעה על ידי
צלף ירדני. הידיעה בעיתון על מותו של סגן אלוף א' ממוסגרת מעל
שולחן העבודה שלי, ומבטי נודד מן השולחן אליה ואל העיתון המונח
לצד האלבום, שם נמצאת תמונה של מכונית מעוכה וסיפור התאונה
שקיפחה את חייהם של אמיל וברטין. אני גונב מבט אחרון באלבום,
שם מצהיבה תמונה ישנה שלי, של אמיל ושל אריק, בחצר של גוסטב.
מכבה את האור, ומצטרף למשפחתי בסלון.