והוא עמד שם וצחק.
צחק וצחק.
ראיתי את הזיעה נוטפת ממנו, והוא... הוא צוחק.
הוא פתאום בא אליי וחיבק אותי... ועכשיו הוא כבר בכה.
כאב לו עליי, טוב הוא ביזבז נשמה.
"אומרים שגן עדן נברא רק כדי לספק סיבה לאנשים טובים.
אבל אף אחד לא ממש שם.
אף אחד לא מושלם כדי להיות שם."
וכשהוא אומר לי את זה הוא מחייך.
מעניין למה הוא הזיע כל כך...
אולי כי הוא עובד כל כך קשה...
לא משעמם לו לשבת כל היום שם לבד? לתת לפקיד מסכן שחום עם זקן
לשלוח לו אנשים כדי לחרוץ את גורלם.
"חבל את יודעת... היית נחמדה."
מעניין מה נחמד בי...
אני חושבת שאלוהים דווקא די נחמד יחסית לאחד שברא אותו... את
"אהובי"...
הייתי יכולה להסתכל בו שעות, רק להתבונן ולהיות המומה מהמראה
שלו.
שאלתי אותו:"אבל כתוב בתנ"ך שאסור לי להסתכל עלייך אז למה אתה
מרשה לי?"
והוא ענה לי בקול מבין: "את במילא לא מאמינה"
זה נכון, אני עדיין לא מאמינה, מוזר...
הוא שוב חיבק אותי ונישק אותי על המצח כאילו שהוא מבין, טוב
הוא באמת מבין.
"את יודעת למה בראתי אותך?
בראתי אותך כדי להשתעשע בך, לעשות איתך כייף, היית לי בובה,
יכולתי לשלוט בך מרחוק ומקרוב.
והוא, הוא סתם היה כלי משחק, הרי ידעתי שתהרגי את עצמך אחרי
שהוא ימות, ורציתי כל כך לדבר איתך, אז הרגתי אותו והנה הרגת
את עצמך, את צפויה, ואת הבובה שלי.
נראה לי שאני אקח אותך לגן עדן איתי, אין לי שם אף אחד ומשעמם
לי מאוד בגלל זה בראתי אתכם, ואתם קראתם לעצמכם בני אדם.
מה זה בני אדם בכלל?
אני קורא לכם בובות, אני יכול לשלוט בהן למשוך בחוטים הנשמה
שלכם להציק לכם להפריע לכם ולהכאיב לכם".
הוא חוצפן אלוהים.
"ומה עם לעשות לנו טוב מידי פעם?" שאלתי...
"לא, מה פתאום, בשביל מה? אז לא יהיה כייף כבר.
אני לא יכול לשלוט בכם כשאתם מאושרים, ההוא מלמטה שולט בכם,
השכן שלי, השטן.
אתם כל כך מאושרים שאתם מאבדים את עצמכם.
ומי צריך להציל אתכם??? אני!
ואתם עוד חושבים שהשטן עושה לכם טוב."
עכשיו הבנתי, אנחנו בובות אלוהים הוא השטן והשטן לא קיים.
"אתם כלי המשחק שלי... כמו שאני כלי המשחק שלכם.
כשאתם צריכים אותי אתם באים לבית כנסת לכנסיה למסגד.
אבל כשלא...אז אני לא קיים. האמונה היא גם כלי משחק. שלכם."
עכשיו הוא הוריד מעליי את הבגדים, אף פעם לא הרגשתי אלוהות
כזאת.
זה היה מהמם הוא הפשיט אותי בצורה כל כך חמימה ואלוהית, טוב
הוא אלוהים.
שאלתי אותו " מה ככה אני אלך לגיהינום? זה לא מכובד..."
והוא אמר לי "ככה נולדת ככה תמותי".
נעלבתי.
לא רציתי למות.
ופתאום נזכרתי... איפה הוא?
למה באתי לכאן??? רק כדי לראות אותו...
"אני קורא מחשבות את יודעת? אני גם שולט עליהן..."
הוא אמר...
"והוא כאן אל תדאגי... אבל את צריכה לאזור אומץ כדי להסתכל"
הוא נפגע מאוד קשה... הגיהינום פצע אותו גם."
פתאום הוא הרים טלפון שצץ משום מקום וצעק לשפורפרת:
"לוציפר תביא לי אותו"
ופתאום הרגשתי בתוכי משהו, זה כאב ולקח אותי מפנים.
הדם נשפך ממני וצרחתי צרחתי חזק! צרחתי הכי חזק שאפשר.
ונפלתי.
פתאום קלטתי שאני בתוך הזרועות שלו מתקפלת מכאבים.
הייתי בזרועות של אהובי...
התקפלתי. הבנתי... ראיתי את אלוהים.
אלוהים היה מול עיני. הוא אמר לי משהו.
הוא הראה לי כמה אהובי הכאיב לי.
אהובי נישק אותי וליטף אותי, הוא קצת נבהל מהתגובה.
רציתי להתאבד כדי לחזור לשם.
אבל הבנתי, שום דבר לא שווה את אהובי, או את האלוהים.
העניין של האמונה הוא זמני ופתטי באופן מסויים,
אבל האהבה היא ניצחית, היא לתמיד.