לפעמים קורים לנו בחיים דברים שוליים, אבל הם נחרטים לנו
בזכרון. לא יעזור כלום, תמונות שלמות שאנחנו יכולים לראות לנגד
עיניינו, גם במרחק של שנים רבות. כך נחרטה במוחי התמונה של אמא
של חניכה שלי, יושבת במטבח קטן, על כסא בלי משענת. על השולחן,
ערימה גדולה של קליפות ארטישוק, ועל השיש צלחת קטנה עם כמה
ארטישוקים מקולפים.

למה התמונה הזו נחרטה במוחי? לא יודעת. אולי כי כך בדיוק נראים
החיים שלנו. כל-כך הרבה תפל, קליפות, שטויות, ביזבוז זמן. וכמה
ארטישוקים מקולפים כבר יש לנו בחיים? כמה רגעים של אושר אמיתי?
מהם הרגעים האלה? לידת תינוק? שקיעה יפה? אהבה ראשונה? לכל אחד
יש את הארטישוק המקולף שלו.

אבל מה שהדהים אותי היתה ההבעה של האמא: היא היתה מאושרת. אין
לי מושג מה גרם לה אושר, זו עבודה קשה, וניכר בה שהיא עבדה
שעות. אולי היא שמחה על עצם האפשרות להכין מעדן למשפחה, אולי
היא ידעה להעריך את העובדה שהיא יכולה להרשות לעצמה לקנות
ארטישוקים, ולקלף אותם באופן עצמאי מבלי להזדקק לאף אחד שיעזור
לה. אני לא יודעת, אבל היא היתה מאושרת.

אם אפשר להיות מאושרים מלקלף ארטישוקים, אז למה אנחנו לא
מאושרים מכל מיני דברים קטנים אחרים?
כמה פעמים אנחנו מחייכים בכלל? ומה הסיבה שאנחנו לא מחייכים
מספיק?

החלטתי להעביר את האושר לדור הבא. למלא את הבת שלי בחיוך. אני
הולכת איתה לגינה ואומרת לה: "את רואה, השמים מקסימים, תסתכלי,
העננים מחייכים אליך, תתבונני בפרחים היפים, הציפורים אומרות
לך שלום", אמרתי לבת שלי שיש אנשים שיכולים לחיות את כל החיים
שלהם, ולא לראות שום דבר. ואז הבת שלי בדרך-כלל נעצרת, נושמת
נשימה גדולה, ובחיוך ענקי, היא מחבקת אותי, ואומרת "אמא, אני
אוהבת אותך", וזה הדבר הכי יפה בעולם.
זה הארטישוק המקולף שלי. וזה הדבר היחיד שחשוב.