אפרים הגיע לשלהי חייו. הוא ידע זאת. גופו המתקמט מיום ליום
ואבריו הנשחקים כחלקי חילוף לא נתנו לו רגע אחד של אשליה, הסוף
כבר כאן והוא קרוב. כל שנותר הוא לחכות לקץ בשקט ולשחק מדי פעם
ברידג'. אמנם הראש עוד חלם בטיפשותו על הרים, גבעות ונשים אך
הגוף בישר שאין זה הזמן.
המין הנשי הורכב בשבילו רק מאשתו, שבעשר השנים הפכה למעשה
להיות שותפתו לברידג' ותו לא. הידיד התחתון אתו קיים אפרים עם
אישתו את כל יחסיו היה כבר עשר שנים נמצא למעשה במצב של מוות
קליני. וכך בילה אפרים את שגרת חייו מחכה לרגע בו הכל ייגמר אך
מצד שני עוד הוגה ברגע בו הכל התחיל, ובאיש הכמה לחיים שעוד
יכל היה לנוע בחופשיות ולחיות כפי שאמורים לחיות.
וכך היה אפרים מהרהר בחייו שאמנם לא תמו רשמית אך מעשית הנם
למעשה רק שידור חוזר בו הוא צופה בדמיונותיו שאינם מאפשרים לו
שידור חי. אך כל זה השתנה ביומו הלפני האחרון. הדלת של חדרו
נפתחה בדיוק בשעה חמש ואפרים חשב כי זאת המטפלת שבאה להאכיל
אותו את ארוחת הערב, אך הפעם זה היה שונה, בצידה השני של הדלת
היו בנו וכלתו שלא ביקרו אותו שנים, אישתו שהובאה לשם בכיסא
גלגלים, אך לא רק הם, ילדה קטנה וג'ינג'ית אותה לא ראה מעולם
החזיקה את ידה לכלתו וקראה לה אמא. "יום הולדת שמח" קראו כולם
והביאו עוגה עם נר אחד שעליו לכבות (כי זה קצת בעייתי להביא
שמונים ומשהו נרות, מה גם שלא ברור אם נחוץ הנר לשנה הבאה). אך
את אפרים זה לא ממש עניין, ימי הולדת בשבילו כבר מזמן רק הפכו
לימי הזכרת הקץ המתקרב והחיים המתרחקים, הוא רק רצה להבין מי
היא אותה ילדה יפה שכל כך שמחה ביום הולדתו.
"מי את?", אפרים שאל את הילדה, כאילו מתעלם מכל שאר הנוכחים
הנמצאים לידו.
"זה סבא." אמרה כלתו של אפרים לילדה הקטנה והחייכנית.
"זה סבא אפריים, מהתמונות?" שאלה הילדה את אמא ואפרים הנהן
בהתרגשות, "אני לילך, אני עולה לכיתה א'." אמרה בגאווה.
"כיתה א', כל כך גדולה?" צחק אפרים.
"כן, וגם לי עוד יומיים יש יומולדת, כבר כמעט בת שש."  היא
אמרה ואפרים נהנה מכל רגע. הוא שמע את קולה, קול שעוד לא הספיק
להתקלקל, קול שעודו כל כך טהור ויפה וחשב עליו. הקול הזה הגיע
ממנו, היופי הזה הגיע ממנו. כמה הוא היה נותן כדי להיות עוד
פעם כמוה.
כשהחשיך הערב ורצו לעזוב בנו וכלתו, ביקשה לילך להישאר, "אני
רוצה להיות עם סבא, יש לו יומולדת!"
אמא של לילך הפצירה בה ללכת אך דבר לא שכנע אותה ולכן התנדבה
המטפלת להשגיח עליה ולדאוג לה עד היום למחרת.
אפרים הסתכל על לילך. לאחר שנים של שגרת ברידג' ותה הרגיש
שינוי בחייו, לא יאמן איך יכולה להשתנות השגרה בעזרת ילדה קטנה
עם עיניים בוהקות שמביטות רק בך.
לילך הסתכלה על אפרים, "סבא" אמרה בקולה הרך, "ספר לי סיפור".
"מה?" אמר, "סיפור? אבל אף פעם לא סיפרתי." הוא הובך.
"זה בסדר, גם אף פעם לא סיפרו לי." אמרה.
"לא?! אז למה ביקשת?" אמר אפריים ללילך המחייכת בפליאה, "איך
ידעת שיש דבר כזה? היום לא מספרים סיפורים."
לילך צחקה. "כולם יודעים שסבאים מספרים סיפורים, אפילו
בטלוויזיה הראו את זה - הם מספרים סיפורים ונותנים 'ורטרס
אורגינל'." לילך צחקה אך לפתע שינתה את נימתה, "אתה לא יכול
לספר לי סיפור?" והמבט המאוכזב על פניה לא נתן לאפרים מנוח.
הוא החליט לאלתר, אין לו ברירה, אסור לאכזב אותה, את הנכדה שלו
הקטנה, שפה רק בשבילו.
"אני אספר." אמר אפרים וחייך שנייה לאחר מכן לאור זעקות השמחה
הרמות של לילך הכל כך לא אופייניות למקום השקט בו הם נמצאים,
ולחיבוק החם שהיא נתנה לו, תוך כדי  אמירת "סבא סיפור! סבא
סיפור! סבא סיפור!!!". אפרים החל בסיפורו ולאט לאט החלו המילים
שיצאו מפיו בוקעות ללא סוף, כאילו מעיין חדש של חיים פרץ
בעוצמה את סכר המוות האינסופי בו הוא שרוי בכל שנותיו מאז הגיע
למקום בו מחכים לתורך למות.
"היה היה פעם, לפני שנים רבות, ילד קטן שאהב לחלום, הילד היה
יושב כל היום ומחכה לרגע בו יהיה גדול,  ויוכל למצוא נסיכה יפה
ובלונדינית אותה יאהב לעולמים, להיות מפורסם ואהוב, ולחיות
באושר ועושר עד עצם היום הזה בלי להזדקן, ובלי להפוך להיות פסל
מקומט. הוא חיכה וחיכה והשנים עברו עד שהגיע היום. בגיל 18
כשהיה כבר מבוגר והיה יכול להחשיב את עצמו לגדול חיכה הוא לרגע
בו יפגוש את הנסיכה הבלונדינית והכל יתחיל להסתדר..."
"והוא מצא נסיכה?" שאלה לילך בדאגה.
אפרים ידע שאסור לו לאכזב אותה והמשיך. "אז פגש הילד שלנו קוסם
גדול ששאל אותו אם הוא רוצה להיות גדול ומאושר והילד ענה שכן.
הילד קיבל נסיכה ופרסום וחשב שהוא הולך לחיות באושר ועושר אך
אז אמר הקוסם, "הקסם הזה הוא בתנאי אחד בלבד, עוד שלושה ימים
תצטרך להצליח בהגרלה. בפתק אחד יהיה כתוב 'לחיות באושר
ולהתחתן' ובאחר יהיה 'לחיות עד המוות כמו זקן.' הילד התלבט אך
הסכים כי ידע שאפילו אם יפסיד, אז הוא קיבל שלושה ימים של
אושר. בשלושת הימים האלה הכיר הילד נסיכה יפיפייה, והתאהב בה
לחלוטין. הם חלמו על העתיד והחתונה והילד כבר כמעט שכח את
ההגרלה עד היום הגורלי. אז הזהירה אותו הנסיכה, "בשלושת הימים
האלו הבנתי שאני אוהבת אותך ואני לא רוצה שיקרה לך שום דבר רע.
ברח כל עוד אתה יכול, בחיים לא תמצא נסיכה וגם לא אושר מוחלט
אך לפחות תוכל לחיות ולנסות להשיג כמה שיותר, בהגרלה כזאת אין
אמת, הקוסם שם בשני הפתקים 'לחיות עד המוות כמו זקן', אין לך
סיכוי, ברח!"
"הילד לא ויתר, "לא אעזוב אותך" אמר, "גם אם זה אומר שאפסיד,
אני אלך אל ההגרלה." הנסיכה ניסתה לשכנע אותו שיסרב אך זה היה
מאוחר מדי והילד הלך אל ההגרלה. הקוסם הגיש לילד את שני
הפתקים, והילד בחר בשמאלי. "פתח אותו" אמר הקוסם, אך הילד לא
הקשיב ובלע את הפתק. "מה עשית?" שאג הקוסם, "איך נדע מה יצא?",
"פשוט מאוד" חייך הילד "נראה מה היה בפתק השני, ומה שלא היה
הוא גורלי." וכשנפתח הפתק השני ונגלה הפתק בו היה כתוב 'לחיות
עד המוות כמו זקן' הבין הקוסם שאין לו ברירה ומילא לילד את כל
בקשותיו שתמיד חלם. וכך חיים הילד והנסיכה באושר ועושר עד עצם
היום הזה"
אפרים סיפר אך לפתע הבין כי לילך נרדמה. שקעה בחלומות של
תמימות, נסיכים, טוהר ויופי. ואפרים, שכל כך היה רוצה להיות
הילד, הסתכל בלילך, הנכדה שלו, הנסיכה שלו, ונרדם על ידה. שקע
בחלומות הנצח מהם לעולם לא יתעורר.