השעה חמש ורבע, איזה מזל שעוד רבע שעה הסבל הזה נגמר.
כל מה שאני רק שומעת ממנה זה הרצאות, חושבת שהיא תוכל ללמד
אותי ולעזור לי בחיים. העיקר שהיא מדברת הרבה, אלא שבעצם אני
זאת שצריכה לדבר ולספר לה ולא ההפך.
אני מרגישה כאילו התפקידים התהפכו, מה לעזאזל קורה פה? מילא
הייתה מספרת משוה מעניין אבל זה סתם בולשיט.
לא איכפת לי לשבת כאן ולעזור לאישה זקנה במצוקה, אבל שזה לא
יבוא בחשבון על החיים שלי. כל שבוע, פגישה בת שעה שבה היא
מברברת.
אני אוהבת לשכב על הספה שלה, היא מעור הפוך שזה כיף לא נורמלי.
אני עוד שנייה נרדמת אני חייבת להעסיק את עצמי, טוב אז אני
אסתכל שוב על השעון קיר. עברה לצערי רק דקה, הזמן לא זז בשיט
הפעם אני לא יודעת מה לעשות זה כל כך משעמם. הכל בגללו אם הוא
לא היה עושה לי את זה לא הייתי יושבת פה בחדר שלה ושומעת אותה
מרצה לי על החיים. אם רק לא הייתי עוברת ברחוב באותה שעה הכל
היה שונה עכשיו...
"איילת, את מקשיבה לי?"
"כן בטח בטח אני מקשיבה.. את סיפרת לי על זה שאני צריכה להמשיך
בחיים שלי ושאני לא צריכה לתת לזה להשפיע על החיים שלי."
"נכון, את רואה את מבינה את מה שאני אומרת לך ואני רק מקווה
שתסיימי את זה!"
"אני אשתדל סמדר, באמת שאני אשתדל"
הרי צריך לומר לפסיכיאטר שלך מה שהוא רוצה לשמוע כדי לסיים עם
הפגישות כמה שיותר מהר ושיתן לך תרופות ושיאמר לך ללכת הביתה.
היא ושב ממשיכה לקשקש ולמלמל כמו אישה זקנה, אוי שזה יגמר
כבר!
"אז לסיכום של עיניין, אני מקווה שאת מבינה את חשיבות העיניין
שאת צריכה להשלים עם מצבך. הרי זהו מצב שלא ניתן לשינוי, לכל
אחד יש את גורלי ואת צריכה לקחת לידיים שלך את גורלך והכל יראה
אחרת."
היא קמה מהכסא השחור העשוי מעור הפוך שחור התואם לספה שלה, אל
ארון הנמצא ליד שולחנה ומוציאה משם קופסת כדורים ונותנת לי
אותם. היא מושיטה את ידה ומניחה לי את הקופסה ביד. במהרה היא
לוקחת את הקופסה אליה ומחזירה לארון.
"זה לא פתרן, זה עוד לא הזמן להשתמש בתרופות. להפך הוא הנכון,
אני רואה התקדמות!"
"אז את לא מביאה לי כדורים?"
"לא, לא כרגע".
אני לא מאמינה שהיא עשתה לי כזה דבר. כבר ראיתי את האור שבקצה
המנהרה בנוגע למצבי חשבתי שזה הדבר היחיד שיכול לעזור לי, אבל
היא החליטה שאני לא צריכה הרי היא בטח יודעת מה עובר עליי ולמה
אני זקוקה ולמה אני לא.
היא רושמת כמה דברים בפנקס שלה, מסתכלת על השעון.
"איילת, סיימנו את פגישתנו נתראה בשבוע הבא באותו יום באותה
שעה?"
"כן, אבל את יודעת שזה לא תלוי בי."
היא קמה מהכסא ומתקרבת אל שולחנה ומתיישבת ליד שולחנה.
"את רוצה שאני אתקשר אליהם שיבואו לאסוף אותך?"
"כן, תודה!"
היא מרימה את השפורפרת ומחייגת אליהם.
"סיימנו את הפגישה אתם יכולים לבוא לאסוף אותה."
היא ניתקה את הטלפון, התרווחה בכיסא והסתכלה עליי ועל השעון.
היא רצתה שאני אלך משם, רצתה שאני אעוף כדי שהיא תוכל לקבל את
הפציינט הבא שלה הרי אני תמיד עומדת בדרכם של אנשים אחרים.
הם הגיעו, אמא ואבא באו לאסוף אותי. הם נכנסו לחדר נופפו לה
לשלום והתקרבו אליי. אמא פתחה את כסא הגלגלים, אבא הרים אותי
ושם אותי על הכיסא. אבא דחף את הכיסא אל כיוון הדלת ונעצר.
"תאמרי לה שלום."
"להתראות סמדר נתראה שבוע הבא."
הם החלו לדבר בניהם, לא יכולתי לסבול את זה. מה הם חושבים שאני
לא שומעת את מה שהם אומרים אני שומעת הכל חרשת אני לא. סמדר
דיברה איתם על ההתקדמות שלי, שאני מתחילה להכיר במגרעות שיש לי
ושאני צריכה להתמודד איתם. אמא ואבא מהנהנים בראשם.
לא יכולתי להמשיך להישאר שם, מילא סמדר שלא מבינה עיניין אבל
ההורים שלי? ההורים שאוהבים אותי הם היו צריכים לדעת קצת יותר
עליי ומה שעובר עליי ולא לשלוח אותי לפסיכיאטרית מפגרת שלא
מבינה מהחיים שלה אלא הם הם ההורים שלי היו צריכים לדבר איתי.
גלגלתי את עצמי מהחדר, המשכתי לכיוון המסדרון, אל כיוון המעלית
ולחצתי על הכפתור. המעלית הגיע במהירות והתגלגלתי אליה ומיד
אחרי נסגרה דלת המתכת הקרה.