כשאני הולכת בבוקר לבית ספר כמו כל יום רגיל אני רואה המוני
כנפיים באוויר, "ברחשים", אני חושבת לעצמי, "בטח שוב עלה
הביוב".
כשמתקרבים אפשר לראות נמלים, נמלים עם כנפיים. "נמלים מלכות"
עדי אומרת כשהיא מנופפת בידיה כדי לצמצם את הסיכוי שאחת
מהמלכות תשב על כתפה הענוגה.
שיעור מתארך ואני רק חושבת מידי פעם על דברים אחרים, כשכותבים
עוד דף במחברת, הדקות נעשות לשעות, ופתאום מחשבה חדשה.
מתי יגיע היום שבו אראה אותך...
אני יודעת שהיום הספציפי יגיע בשעתו. ניסיתי להסות את עצמי
במחשבות מרגיעות. רק אני יכולה להרגיע את עצמי. "זה בטח יהיה
באיזו מסיבה המונית, או באיזה שהוא ערב להקות צעירות, גם הוא
יהיה שם, אני אפילו לא אצטרך להגיד לו שלום". וככה כשאני רגועה
השיעור יכול לחזור למהלכו. אף אחד לא מרגיע אותי יותר טוב
ממני, "נפלאות הדמיון" אני חושבת. ככה אפשר לפתור כל בעיה
ודאגה.
זהו לא יום שבדיתי מהדמיון, הכל נראה הזוי כזה אבל בכל זאת הכל
קרה דווקא באותו יום, ואין לי שום מושג למה, דווקא באותו יום.
כמה ימים אחרי שירדו גשמים. המורה לביולוגיה אומרת שזהו יום
הכלולות של הנמלים. ביום הזה בדיוק כל הנמלים עפות, מזדווגות
באויר, ומתות. "אבל למה דווקא אצלנו" מישהו שואל.
אחר הצהריים כשהלכתי הביתה ראיתי שכבר הרוב מתו. המוני גופות
וכנפיים על הרצפה העידו על יום הכלולות הזה.
דווקא היום אין את ההרגשה הזו שמשהו גדול כזה יכול לקרות. סתם
יום כזה כמו כל יום. מי היה מאמין שדווקא היום, דווקא היום אתה
תופיע.
זה לא היה נעים במיוחד. אפילו די עצוב, ומביך.
אני יושבת בחוץ ומחכה, עכשיו בדיוק מתחיל שיעור נהיגה.
כשאני מתיישבת באוטו אני רואה שזה אתה שהבאת את המכונית לכאן
בדיוק, ולא האמנתי שאני רואה אותך בראי, איך שהלב שלי פירפר
ורגשות עלו על גדותיהם. ואתה אפילו לא יכולת להביט לי בעיניים
מהבושה. איפה מה שהיינו.
היום שבו ראיתי אותך הגיע מוקדם משציפיתי יקירי ואתה לא עמדת
בו בגבורה מרובה.
יום הכלולות ויום מותנו.

12 בנובמבר
יום שיש לזכור.