יום אחד, אני אכתוב על זה סיפור.
יום אחד, אני אביט אחורה, על כל העצב, על לילות מלאי סיוטים
ויקיצות אל חושך, על אינספור הדמעות ששום דבר ואף אחד לא יכול
היה לעצור, אביט על כל אלה, ואחייך. אחשוב לעצמי שהתקופה היתה
מעניינת. אקרא את השירים והקטעים אחד אחד, אולי אבכה קצת.
אנחנו זה טרגדיה, ככה אתה נהגת לומר בדרמטיות.
יום אחד אזכר כמה פגעו בי שני אנשים אהובים, כמה פגעתי בהם.
איך הרסת לי קשר לאט לאט, שנה וחצי, מזריק לי רומנטיקה אל מתחת
לורידים מרחוק. עבדת קשה, ובסוף הצלחת. התמוטטתי באפיסת כוחות,
עזבתי. אותו, אותך, אותי, את הכל. לא היה בי דבר מלבד עצב,
כאב, בלבול, והמון המון אהבה שהתפזרה בין נתיבים שונים של
החיים שלי.
יום אחד אחשוב שזה ממש טוב, שבדיוק כשאזרתי אומץ לעזוב הכל
ולהסכים, להגשים אותך ואותי, אתה חזרת אליה, אל הבריחה שלך
ממני. אחרי מכתבים, וברכה בעילום שם ששלחת אלי. אחרי המון
פעמים שהצהרת שאתה תלך עם אהבתך עד הסוף, אחרי שאמרת שאתה
בהחלט לא מתחרט שעזבת אותה (אני מעולם לא ביקשתי, עזבת כדי
לרדוף אותי) כי אתה אוהב אותה כאדם, אבל לא מספיק ככה...
חזרת אליה, חזרת להתכחש לי, הפכת למה שאני הייתי.
יום אחד אולי אני אזכור רק את הקסם. איך תמיד ידעתי מה אתה
מרגיש, גם כשחודשים שלמים לא היינו בקשר, איך הכרתי את
תגובותיך ויכולתי לצפות תמיד את הצעד הבא שלך, למרות שהיינו רק
חודשיים וחצי יחד לפני שעזבת מבלבול ואני מצאתי אותו.
אולי אזכור איך הייתי מאושרת איתך, אולי איך כל פגישה, אבל כל
פגישה שלנו נראתה כלקוחה מסרט. אין ספק שאזכור איך אהבתי אותך,
וגם אותו, רק בדרך אחרת. יום אחד, אולי לא יכאב לי לחשוב על
איך שכולם ברחו בדיוק כשאיבדתי לגמרי את הצפון, כשהכי הייתי
זקוקה להם.
יום אחד אולי אביט אחורה ואחייך.
בינתיים, בינתיים זה כואב.