החברה שלי, דפנה, לא אוהבת חיות בבית. אני מתכוון לחיות שזזות
ממקום למקום ולא דג זהב שסתם שוחה במים. היא מאוד פדנטית
ונקיה, ולא מוכנה להכניס הביתה חתולים, כלבים, או אפילו ציפור
בכלוב - "הנוצות יעופו בכל הבית, ואני לא מוכנה לכזה בלגן" היא
אומרת כשאני מנסה לשכנע אותה. ובסופו של דבר היא צודקת, הרי
לרוב היא מנקה את הבית, ואני רק הולך אחריה מחדר לחדר ומרים את
הדברים הכבדים.
"חתולים הם מאוד נקיים" אני אומר לה, והיא מביטה אלי ממרומי
הסולם, מניחה יד ימין על המותן ועונה "הם מעבירים מחלות" תוך
שהיא מנופפת במברשת הנוצות לעומתי, לסמן לי שזהו סוף הויכוח.
"אבל אני אוריד את הכלב שלוש פעמים ביום" אני מנסה לשכנע אותה
בפעם אחרת, מרים את הקצה של המיטה. ודפנה? "אתה אפילו לא מצליח
להתגלח כל יום, שלא לדבר על מחויבויות יותר רציניות כמו לרדת
למכולת..." קולה נשמע מעל קולו של שואב האבק וזהו זה.
בפעמים שהיא מוכנה קצת יותר לדבר על זה, היא אומרת "מקסימום דג
זהב באקווריום קטן. ואני מוכנה להתערב איתך שאפילו הוא לא
יחזיק מעמד חודש".
פעם אחת התערבתי איתה, וניצחתי בהתערבות. אחרי חודש יצאנו
לארוחה סינית על חשבונה, אבל כשחזרנו מהמסעדה, הדג כבר היה מת,
ככה שדפנה טוענת שהניצחון שלי מפוקפק משהו.
היום הבאתי מ"צער בעלי חיים " גור קטן ומסכן, שנפל קורבן
להתעללות. מישהו חתך לו את שתי הרגלים האחוריות, והוא גורר את
עצמו ממקום למקום בקושי רב ונובח בחביבות. הגעתי הביתה מוקדם,
ונרגש לקראת פגישתו של שחורי עם דפנה, הכנתי אותו לפגישה.
וכשהצגתי אותו לדפנה, היתה לו תשובה לכל בעיה.
"הוא ילכלך את הבית" אמרה עוד לפני שהביטה בו בעיון.
"לא נכון" עניתי, והרמתי אותו מול פרצופה ,הוא לא יכול ללכת"
החזקתי אותו בבטנו והצבעתי על ארבעת גדמיו, שניים מהם עטויים
בגאזה רפואית מהודקים בפלסטר לבן.
"הוא ירעיש" אמרה משבחנה אותו. ואני הצבעתי על גרונו, שתחבושת
טרייה עיטרה אותו, זכר למיתרי הקול שהוסרו אך שעה קלה קודם.
"הוא יחרבן" הביעה את התנגדותה האחרונה, ואני נלהב ונרגש משכתי
אותה אחרי לשרותים, נטלתי את שחורי בשתי ידי וניערתי אותו מעל
השירותים תוך שאני לוחץ קלות על בטנו. פלופ, פלופ.
"את רואה, אפילו לא צריך להוריד אותו לטייל. רק ללכת איתו
לשירותים".
היא הסכימה, אבל רק אחרי שסירסתי אותו ("כי ככה הם יותר
רגועים" היא אמרה, ועוד הוסיפה שהוא באחריותי האישית והיא לא
מתכוונת לטפל בו). כל כך שמחתי. סוף סוף היה לי כלב.
....................
עברו ארבעה חודשים, ושחורי עוד איתנו, ודפנה לפעמים אפילו
מלטפת אותו, כשהוא נח על הברכיים שלי. היא מלטפת אותו בבטן,
והוא מזיז את הגדם במהירות ככה שאנחנו רואים כמה הוא נהנה.
.....................
עברו עוד ארבעה חודשים, ולשחורי שלום. אני ודפנה התחתנו
בינתיים, ואני כבר לוחץ עליה לכיוון של תינוק. "ההם בוכים כל
הזמן, ומלכלכים" היא אומרת לי, אבל אני לא דואג. שכנעתי אותה
כבר פעם אחת. |