לפעמים אני לא מבינה איך בדיוק העולם הזה עובד.
יש לי חברים שאוהבים אותי, מתים עלי! ככה לפחות הם נתנו לי
להרגיש... חברה טובה אמרה לי לא מזמן "אהבה זה משהו שמרגישים,
למרות שלא ראיתי אותך 3 חודשים לא פקפקתי לרגע בחברות שלנו או
בזה שאת אוהבת אותי." וזה נכון, אולי בגלל זה אני נפגעת
מהדברים הקטנים.

3 חודשים לא הייתי בארץ.
בדיוק סיימנו תיכון, הצבא מתחיל לקחת אותנו, בקטנות, אחד אחרי
אחד. ואני, יש לי זמן, אז לקחתי חופשה מהמציאות המשעממת שלי -
נסעתי לבלות, ונהנתי. פגשתי אנשים, יצאתי, ביליתי, ועם כל יום
שעבר הערכתי יותר את הבית. הרגשתי הכי ברת מזל בעולם שיש לי את
כל החברים שלי שמחכים לי שאני יחזור. באיזשהו שלב חזרתי להיות
איתם בקשר יומיומי. כזאת אני, לא יכולה להתנתק מהאהובים עלי
להמון זמן. גם הרגשתי צורך לעזור כי התחילו בעיות לחלקם, אז
תמכתי וייעצתי. הרגשתי חשובה, מועילה, והכי חשוב הרגשתי
מוערכת. שמחתי על זה שיש לי את היכולת לעזור לחברים שלי גם
מהקצה השני של העולם.

כבר שבועיים שאני בארץ, ורע לי.
מרחוק הכל נראה יפה, עזרתי נון סטופ לידיד טוב שעכשיו אני לא
בטוחה שהוא זוכר שאני קיימת. החבר הכי טוב שלי התגייס, חבר אחר
משאיר אותי כברירת מחדל ולא מנסה אפילו להסתיר את זה, וכל השאר
נעלמו. אני מרגישה מיותרת.
עזבתי את הארץ לפני 3 חודשים עם המון חברים טובים.
היום, אני יודעת שהם שם, פשוט אני לא בטוחה בדיוק איפה.





(נכתב ברגע משבר קשה. אני אוהבת אותכם עד השמיים ואני יודעת
שאתם אותי.)