13/06/02 02:00 ברוקלין, ניו-יורק, ארה"ב



אז ישר הקדמתי את הכרטיס וחזרתי לארץ, אפילו להפגש איתה לא
הספקתי.
אני עדיין לא מבין איך התפתיתי לחרא הזה, כולה שבדית מסריחה בת
עשרים וארבע, אבל כשהחבר הכי טוב שלך מסדר לך אחת כזאת
והאופציה השניה זה הנחירות של אשה בגיל שלך שישנה אתך באותה
מיטה כבר עשרים שנה, אז הזין מגיע למסקנות לפני המוח ואתה טס
לניו-יורק לשבוע פינוקים שבדי.
המזל זה, שאצלי המוח הצליח איך שהוא לעקוב אחר מהלך העניינים
ואחרי יומיים בניו-יורק (כן, ראיתי את פסל החירות, התאומים כבר
אינם) הייתי כבר על המטוס בחזרה. נס בכלל שהשגתי כרטיס, אבל מה
לעשות, המצפון דפק לי את המוח ואת האוברדרפט בבנק, זה בסדר יש
כאלה שזה מחרבן להם את כל החיים.
אז עכשיו אני כבר ב'סובארו אימפרזה' שלי בדרך הביתה, יש לי עוד
עשרים וקצת דקות נסיעה שאני מת שיהיו כבר מאחורי, כי המחשבות
שלי רצות בקצב של תמונות מהחיים לפני המוות. כל הדרך אני חושב
אם טעיתי איפה שהוא, אבל הפאזל נראה שלם: אשתי יודעת שאני עם
מנור החבר הכי טוב שלי בשבוע חופשה בניו-יורק ומנור באילת עם
חברים מהעבודה שלו ואין סיכוי שאשתי תגיע לשם, היא שונאת חום
ומים מלוחים, בכלל, המזל שלי שמנור לא נשוי, כמה שפחות נשים,
פחות סיכוי שמישהו ידפוק ת'עסק.
עוד רבע שעה אני בבית ואני כבר לא יכול לחכות, מריץ תחנות
ברדיו, אבל השעה שתיים ושלושים בלילה, רק שירים שקטים - ואני,
עוד שיר אהבה אחד-אני מתהפך עם האוטו והאוטו די יקר לי, אז אני
מכבה את הרדיו וצולל לעוד סשן של מחשבות, הפעם זה על מה שאני
הולך להגיד לה ונראה לי שהאמת תתאים בדיוק, כי אין לי בגלל מה
לסבך את עצמי, הרי לא שכבתי עם אף אחת ומנור יסתדר עם פרצופים
מעצבנים של גילה בשנים הקרובות, גם ככה הם אף פעם לא הסתדרו
ביניהם. אז נראה לי שאני מכוסה מכל הכיוונים ואם אני מכיר את
גילה טוב (ואני כן) אז היא אפילו תתרגש מהכנות, איזה מותק היא,
כפרה על העיניים היפות שלה ואני - אני לא מאמין שיכולתי לצאת
כזה זבל של בנאדם.
לפני חודש, אם הייתם מספרים לי על איזו שבדיה בניו-יורק, הייתי
אומר לכם ולמנור לדחוף את כל השבדיות לתחת שלכם ולהעלם לי
מהעיניים, אבל השבוע גיליתי שיש עוד הרבה עומק בצד האפל של
האישיות שלי, גיליתי שאני לא יותר טוב מכל אופרות הסבון החיות
שאני מכיר מהישוב, מהמשרד ומהמילואים וכשזה הכה בי עלית ישר על
המטוס הביתה, לגילה, אוי גילה, כמה שאני אוהב אותך, איזה חזיר
אני, חרא אני חייב למהר.
יופי, הכניסה ליישוב, שטח עירוני בתחת שלי, נוסע תשעים קמ"ש עד
לכניסה לרחוב שלנו, שם יורד לשלושים, למה לא נעים לדרוס בן של
שכנים.
O.K עכשיו אני עומד כבר עשר דקות ליד הדלת ולא יודע איך להכנס,
זאת אומרת יש לי את המפתח, אבל לא את האומץ ובטח שלא יודע מה
להגיד.
טוב, אז עכשיו אני מסובב לאט את המפתח, מזל שהקיץ הזה הילדים
אצל ההורים שלה בלונדון, כי הם גורמים לווליום שלה לעלות פלאים
ולצבע של הפנים להיות אדום כהה.
רגע, קודם כל למטבח להוריד איזה שלוש כוסות מים קרים... הנה
המקרר, כוס, בקבוק... למה זה נמזג כל-כך לאט? ינעל רבאק... רגע
מה זה? צעדים? אני עדיין לא יודע מה לומר לה ועוד שניה היא
במטבח מולי, גילה... רגע זה לא גילה...
"מנור, מה אתה עושה כאן? אתה לא באילת?"
ופעם ראשונה בחיים שלי שאני רואה שלמנור נגמרו המילים והוא
עומד ככה, ערום כולו, במטבח שלי! מכסה בידיו את מה שראיתי איזה
מאה פעמים במקלחות בצבא.
ואני לא יודע אם להקיא או לא, כי בחילה יש לי, אבל אני שונא את
הטעם של אחרי.
חייב לנשום! חייב לנשום! הילדים בלונדון, מזל שהילדים בלונדון,
מזל שיש סבא וסבתא, כי מה שקורה פה לא עוזר לחינוך.
וגילה. אוי גילה, אני עדיין לא קולט איך פספסתי זיון עם שבדית
בת עשרים וארבע בשביל הבת בת בת זונה הזאת.