היום קמתי בבוקר מלא תחושת ריקנות אדירה. בדיוק אתמול נפרדתי
מחברה שלי סופית.. הגעתי למסקנה שהיא באמת הייתה זונה שרק רצתה
לנצל את התמימות שלי ואת טוב הלב שלי. מעולם לא חשתי כל כך
ריק.. כל כך הרוס מבפנים.
חוץ מזה, הכל היה רגיל. הייתה לי מעין תחושה של הרס באוויר, לא
יודע איך להסביר את זה בדיוק אבל זה היה נורא מוזר.
התלבשתי, התארגנתי מהר לעבודה ותפסתי את האוטובוס בזמן.
בעבודה הכל היה כרגיל. הבוסים המזדיינים האלה לא יודעים איך
להתייחס לעובדים שלהם כבני אדם, הפקידות היו נחמדות אליי כמו
תמיד,
והבחור שעבד איתי במחסן הביא לי את הקריזה, כרגיל.
הגיע הזמן לקחת הפסקה. הלכתי לתוך חדר המשרדים של החברה שלנו.
כשהגעתי לשם והבטתי אל מחוץ לחלונות הגדולים, התמלאתי תחושת
אבדון נעימה: הכל בחוץ היה צבוע במעין גוון אדמדם. אני לא יכול
לתאר את ההרגשה שלי באותו רגע, זה היה דבר שמעולם לא חוויתי.
הסתכלתי על הנוף העירוני החיוור במשך כמה דקות טובות, כשלפתע
אני שומע את ענבל, אחת הפקידות, אומרת: "וואו תראו איזה שרב
בחוץ! ככה נראה סוף העולם!", מה שבהחלט תרם לתחושה המיסטית
הזאת שלי.
החלטתי שזה יום יותר מדי מגניב מכדי לבזבז אותו על עבודה
משעממת.
מיד עזבתי את העבודה, יצאתי החוצה אל הנוף האדום וניסיתי
להחליט, בצורה הכי ספונטנית שאפשר, מה אני אעשה עכשיו?
בעודי מהרהר בתחנת האוטובוס, הגיח לו אוטובוס 518 משום-מקום
ועצר. חשבתי לעצמי "נו טוב, 518 מגיע לים, והרי שחלפו יובלות
מאז הפעם האחרונה שלי בים..." ועליתי מיד. לאחר כ-35 דקות של
נסיעה, שהייתה גם טריפ לא נורמלי, תודות ל-Experience של
פרודיג'י, שהתנגן באוזניי, האוטובוס עצר, ליד חוף הים. הלכתי
לכיוון הים, בעודי בוחן את כל מי שעובר לידי ואת כולם בכלל.

אני אוהב להסתכל על אנשים... אני תמיד מנסה לדמיין איך הם
באמת, אולי מישהו שם באמת מרגיש כמוני, אני יכול לזהות את זה
רק ממבט אחד בעיניים של בני אדם. הגעתי לים לאחר הליכה ממושכת
של כמה דקות. המראה המדהים של המים הכחלחלים והגלים הרגועים,
על רקע השמיים האדומים והאוויר החמים, היה חזק ממני.. הרגשתי
כאילו הכל כל-כך לא חשוב כרגע, כאילו מישהו מתבונן בנו מלמעלה.
הלוואי ורוני, החברה שלי לשעבר, הייתה איתי כאן עכשיו... אני
כל-כך מתגעגע אליה.
מיד, ללא כל אתרעה, חשתי צורך עז להתקרב אל שפת הים ולגעת בו.
התחלתי ללכת אל עבר הים, בעודי פוסע בחולות החמים של החוף, חול
מכסה את נעליי ואני מעיף מבטים לכל עבר.
נעצרתי על שפת הים. התכופפתי מעט, על מנת שאוכל לגעת בו.
זו הייתה חוויה אלוהית.. החלטתי שאני לא חוזר הביתה באותו יום,
שאני נשאר על שפת הים, לבד, בשקט...

ישבתי שם, בוהה בגלים במשך כמעט יום שלם, עד רדת החשכה.
השמים, שלפתע כבר היו כמעט שחורים לגמרי, גזלו מן הים את הצבע
שלו. הגלים היו שחורים לגמרי, ריקים, מפחידים למדי.
שוב שקעתי במחשבות על רוני. דמעות התחילו לכסות את פרצופי לאט
לאט, כאשר הן הולכות ומתגברות עד לשטף מוחלט של דמעות.
הרגשתי שאני מרחיב את הים בדמעותיי.. ."אלוהים", שאלתי, במעין
תפילה, "למה זה מגיע לי? כל כך אהבתי אותה..".