לפני כמה לילות..
מישהו קם מקיברו ושאל אותי אם אני רוצה לחיות לנצח.
שאלתי אותו במה זה יעזור לי ?
להנציח אהבה אבודה? להעיר כאב רדום? ולאבד תקווה שמתישהו כל זה
ייגמר? הוא שאל אותי אם חיי חשובים לי , אז עניתי לו שכל רגע
שמתחיל זה עוד רגע שנגמר , ואני חיי מרגע לרגע בתקווה שאוכל
לשמור לעצמי את הרגעים הטובים.
אז הוא שתק...מהורהר כולו , מביט בי בהבנה מאומצת ושואל :
אז במקום להתאמץ להיות שומר הזמן, חיה לנצח וזכה לחיים
אינסופיים.
ואני עומד מולו , מפגין ביטחון מחייך ושואל , איזה חיים אתה
מציע מתחת לשמיכת הקטיפה השחורה , כאשר עולה השחר אצלי יורדת
החשיכה.
במבטו המתנשא ענה לי בתמיהה :
אהההה...מי צריך את אור השמש כשהירח משקף את צל החיים?
והבנתי באותו הרגע שאני לא צריך את חיי האפילה.
שמציעים לי התמכרות לדם מסומם ונגוע , כייון שלא אוכל לפגוע
בנשמה תמימה.
וכך הערפד המתוסכל נשא את גלימתו המוכתמת בדם והבין שאני עוד
מקרה אבוד של תקווה שמהבהבת בגסיסה לאור החיים המתכלים.
מבט אחרון של ערפד מכור לסגנון אפל של טעם החיים.
ואור הבוקר עלה... בתקווה , או בייאוש לעוד יום של אותו דבר.
|