אורה בולגרו והנדוניה

מייד לאחר הטבח בנתב"ג, היחידה שלי הוקצתה לשמש בתפקידי שטור
ואבטחה סמויים וגלויים בתוך אולמות נוסעים נכנסים ויוצאים.
נשלחנו לחופשה בת שלושה ימים וחזרנו עם  מערכות בגדים אזרחיים
היישר לבסיס ח"א אי שם על מנת להתאמן בלחימה בטרור מחבלים
בסביבה אזרחית. התאמנו על אקדחי ברטה 22 מ"מ ועל תתי-מקלע עוזי
במשך כשבוע מלווים במדריך בשם הארווי או מייק או דומה בעל מבטא
אמריקאי ששילב בעברית עילגת את מגוון ביטויי הרחוב של הברונקס.
אותו מייק או דומה במבנה גוף מוצק ובתסרוקת מרינס קצוצה היה
מרביץ בנו את תורתו בסגנון יבש וצעקני,  למרות שאנו הערצנו כל
תנועה שלו ולא פעם נסינו להתחכם, הוא אף פעם לא חייך או  צחק.
מייק היה מבוגר מאתנו. לחם במלחמת וויטנאם והרג את ה"פאקינג"
כושי הראשון שלו בגיל 15 עם אקדח קולט שסחב מאביו ועל כך  נשלח
למעון  לחנוך עבריינים צעירים למשך שנתיים. אנו לא שאלנו אותו
למה הוא הרג את הכושי, כי היה ברור ובכלל למה להתעסק בפרטים
שוליים. החשוב שיהודי גם באמריקה לא יצא פראייר.
תהליך ההכשרה של היחידה היה קצר, אולי קצר מידי ואנו נשלחנו
למשימה במשמרות, רוב הזמן לבושים אזרחי . נהנינו להפסיק את
מסעות הניווטים ברחבי סיני ואת המרדפים בסמטאות עזה ולחוות
מיזוג אוויר ואווירת חו"ל באולמות נתב"ג.
שבת אחת בצהרים הכרתי את אורה. דווקא הייתי לבוש במדים,
תיצפתתי על אחת הכניסות ובסמוך לה על הספסל ישבו ממתינות אורה
ואימה. הייתה כבת שבע עשרה עם תסרוקת קארה, כלומר שער שחור חלק
שהיה גזור סביב הראש בקו אופקי ישר ובעגול סביב הפנים. עיניה
היו כהות, אפה מעט רחב, שפתיה היו מושכות, מלאות וסקסיות.
בעיני היא הייתה יפהפייה. אימה הייתה זוהרת בהשוואה, אולי בשל
האיפור שעל פניה, שערה הצבוע בהיר והרבה תכשיטים, אולי יותר
מידי. רציתי ליצור קשר עין כזה שיאפשר לי לגשת להחליף מילה,
אבל העליתי חרס בידי. כל העת ישבו השתיים בשלווה זו לצד זו,
הביטו לפנים, החליפו מספר מילים בשקט זו עם זו, אבל שום תזוזה.
הייתה לי תחושה שהיא לא שמה לב אלי ולנסיונותי. הצעד הראשון
בשבילי תמיד היה הקשה, שבירת הקרח, ההתרשמות המיידית, אני
נזקקתי לסימן, לאיזה משפט מפתח וזהו. אחר כך היה קשה להיפטר
ממני. בטוב או ברע תמיד זיהיתי מה ההמשך הנדרש ממני, מה צריך
לומר כדי להקסים, להמשיך את הרושם הטוב או לתקן את הרושם הרע.

זמן המשמרת שלי עמד להסתיים, רציתי למשוך עוד זמן, חשבתי לתפוס
את המחליף שלי טרם הגיעו לעמדה, אבל הייתי כל כך עסוק בלתפוס
מבט כשלפתע התייצב הנ"ל לצדי ובקול רם בהחלט בישר לי שאני
משוחרר. החלפתי בצער מבט אחרון סביב שכלל כמובן השהיית מבט
עליה והיה נדמה לי שהיא הסתירה חיוך. עוד רגע קט והייתה שלי.
פרשתי בצער ובמהירות לחמ"ל שהיה ממוקם בקומה השניה, פרקתי את
הנשק, החלפתי לאזרחית ורשמתי במהירות על פיסת נייר את שמי
ומספר הטלפון בביתי ורצתי לעמדה הקודמת שלי, אלא שהספסל היה
ריק. הבטתי מסביב בתקווה לאתר אותה ולשווא. יצאתי גם אל מחוץ
לאולם ושוב חזרתי. ראיתי שהמחליף מסמן לי להתקרב אליו. סימנתי
לו חזרה שימתין. עשיתי סיבוב ביתר האולמות וחזרתי לבסוף לשאול
אותו במה העניין. הוא מסר לי פתק מקופל פתחתי אותו במהירות.
בכתב יד מעוגל אותיות נרשם "נהניתי משיחתנו, אם תרצה להמשיך
אותה להלן 04-588767 אורה". הייתי המום, אבל החזקתי את
ההתרגשות פנימה. וכשהמחליף שאל אותי, פטרתי אותו בכלום, זו סתם
ידידה מבית הספר, אבל בפנים הלב פעם בפראות. יצאתי לעשן
ולהירגע.

במשך מחצית השנה שנותרה לי עד השחרור הספקתי להתראות עם אורה
כמעט כל חופשה. וכן, היא הייתה בתולה כשהכרתי אותה וגם אני רק
כשנה קודם חגגתי לראשונה פעם אחת בלבד עם חיילת חמודה וסבלנית.
כך שלמעשה אורה ואני למדנו את כל הסקס יחד תוך כדי. הכל היה
נפלא כיוון שהיינו מאוהבים ונהנו להעניק זה לזו.
 
עם הוריה של אורה הסתדרתי בהחלט. למרות שהם אסרו עליה ועלי
לישון יחד. הם ידעו שאנו אוהבים ומקיימים יחסי מין. אורה נעזרה
באימה לקביעת גלולות כנגד הריון. "היא הלכה עמי" דיווחה לי
אורה "בעיקר בשביל השקט הנפשי שלה."
הוריה היו מתעשרים חדשים יחסית. אז נפוץ המושג "נובורישים",
בעיקר אלה שעשו את הונם בימים שלאחר מלחמת ששת הימים. אביה עבד
שנים רבות בחברה הסתדרותית ויום אחד נקראה בדרכו הזדמנות לעבור
לעסקי ייבוא ושיווק מזון. יחד עם עמית לעבודה, שפרש שנתיים
קודם לכן והכין את הקרקע. הם פתחו חברה, הפעילו משרד קטן. רכשו
משאית קטנה והחלו בחלוקה של קופסאות שימורים מיובאות לחנויות
בצפון הארץ. בתוך שלוש שנים, גדלה החברה והתמקמה בצפון עכו
במבנה גדול משלה עם משרדים ומחסנים וצי משאיות שנעו בכל הארץ
ושיווקו תוצרת מפעלים מקומיים וייבוא מכל מיני מקומות בעולם.
אורה ומשפחתה עברו ממגוריהם בקרית אתא והתמקמו בחיפה על הכרמל,
היכן שנבנו הבתים המדורגים הראשונים בארץ. אביה נהג על מכונית
אמריקאית ענקית וביתם היה מאובזר ומצויד בכל החידושים.
בפעם הראשונה שהגעתי לביתם הייתי המום ונפעם. ראשית, הבית
הפרטי עם גינה מטופחת סביב. גדר ושער חשמלי עם הפעלה מרחוק.
ותוך הבית שהיה ענקי. רק בשבועונים או בסרטים ראיתי מראות
שכאלה. הייתה להם מערכת סטריאו שנקראה  "קייף". טלוויזיה
צבעונית גדולה מסוג "אקאי". אני זוכר וילונות כבדים, תריסי
גלילה, מזכרות וחפצים שכאילו נאספו ממסעות צייד וארכיאולוגיה
ולמעשה נקנו על פי מגזינים תוצרת חו"ל. הכל היה נקי וחדש.
הייתי מקפיד על מראה נעלי בכל פעם לפני נכנסתי. ניסיתי להתאים
את אישיותי לאווירה ולחברה. חייכתי והשבתי בנימוס, בקשתי סליחה
כל פעם שיכולתי. נמנעתי מלשתות, כיוון שחששתי לשבור כוס.
וגיליתי כל העת אמפטיה לאמה שהייתה נוהגת להתלונן על העם שלנו
ואיך הוא נוהג ומתנהג, כאילו שנולדה למשפחת אצולה בהונגריה ולא
הייתה שייכת רק תמול שלשום לאותו שיכון צפוף בקריות.
פעם ראשונה בביתה אכלתי שוקולדים מסוג "טובלרון" ו-"הרשי" והיו
עוד כל מיני פעמים ראשונות דומות.
אורה נהגה לשלוח מידי שבוע  חבילה לצבא. חיש מהר הפכתי למקובל
בשל חבילות אלה. תורן הדואר היה מכריז בכל רם "חבילה מאורה"
וכל הפלוגה הייתה מזדרזת להתייצב בסמוך לאוהל שלי. התקיים טקס
שלם עם החברה. הושיבו אותי על כסא שהונח על שולחן לצד האוהל,
מגבת צבאית סביב צווארי. תורן הדואר היה פותח את החבילה, מזהה
את המוצרים בכל רם, היה נותן לי לטעום ראשון ואחר מחלק. הייתי
מחויב בשם כולם לכתוב רשמים לאורה מהטעימות הנ"ל כולל ציונים
והעדפות להרכב המשלוח הבא. אורה גם היא נהנתה ושתפה פעולה, ע"י
צרוף חוברות פלייבוי ודומה.
אני לא הייתי מורגל לאושר ופזרנות  שכזו. הורי גידלו אותי ואת
שתי אחיותיי הקטנות ממני, בדירת שני חדרים וחצי סמוך למרכז זיו
אשר בנווה שאנן. אבי היה שכיר במשרד הפנים ואימי  גננת בגן
הסמוך לביתנו. לא היה ברשותנו רכב ולהורי אף לא היה רשיון
נהיגה. הם מעולם לא בילו בחו"ל ואנו טיילנו מעט בארץ. רק פעם
אחת כשהייתי קטן נסענו יחד אבי ואני בטיול מאורגן לאילת יחד עם
משפחות נוספות של משרד הפנים, אני זוכר שהיה חם מאוד ולנו
באכסניות ונסענו באוטובוסים (לא ממוזגים) שהסריח מריח הסולר
וגרמו לי בחילות רוב הזמן.

כחודש לאחר שהשתחררתי, אורה סיימה לימודיה התיכוניים. בשל
היותה ילידת סוף שנה, נאלצה להתגייס רק כעבור שמונה חודשים
לערך. יום אחד הודיעה לי כי בתוך שבוע היא נוסעת לאמריקה למשך
כשלושה חודשים. רוב הזמן תתארח אצל קרוביה בבוסטון ואחר יטיילו
עמה במקומות שונים הן בחוף המזרחי והן במערבי. אני התכוננתי
באותה עת לבחינות לחוג לחשבונאות וכלכלה באוניברסיטה.  כמובן
שלא נהניתי מהעובדה שלא נהיה יחד. אורה ניחמה אותי כי כעת יהיה
לי זמן ושקט להתכונן היטב למבחנים. "עוד לא לפני תספיק להתגעגע
אני אחזור" אמרה לי באחד הלילות שטיילנו בסמוך לביתה. "אני
אשמור אתך על קשר כל הזמן."
והיא שלחה מכתבים והרבה. לא היה לי ספק שהיא בילתה ואף טרחה
לציין זאת במכתביה שהייתה מסיימת בציור של לב אדום ובמלים
"מתגעגעת, מאוהבת, מנשקת, מחבקת". אלא ששלושת החודשים הללו
החלו להתארך. היא כתבה לי שבעצה אחת עם הוריה ובני דודיה
המארחים, היא תאריך את השהות בעוד תקופה. ואז החלו המכתבים
להגיע בתדירות של פעם בשבוע וכעבור כחודש פעם בשבועיים.
הייתי מרוכז כולי בהכנה לבחינות הקבלה ולא ייחסתי חשיבות רבה
לקצב היורד של המכתבים.
אלא שיום אחד חברי רון שהתכונן עמי לבחינות, סגר את דלת חדרי.
וידא שאין שומע ובקש לשוחח עמי. לא הבנתי את פשר סודיות.
"תשמע" הוא אמר לי "אני חושב שמנסים להפריד בינך לבין אורה".
"מה?" כמעט צעקתי.
"כן, כן" חזר ואמר "אלה הוריה ששלחו אותה לשם. עם הנחיות
ברורות לקרובים לשכנע אותה שאינך מיועד לה."
"מאיפה אתה מעלה מחשבה כזו אדיוטית. קודם כל אורה אוהבת אותי
ואני אותה. שנית, הוריה מעריכים אותי וסומכים עלי. רק אתמול
ישבתי עם אביה והוא ברך אותי על בחירתי בלימודי החשבונאות
וכלכלה." חשבתי ופטרתי אותו "מה פתאום השטויות האלה".
"טוב, עוד נראה" רון סכם כאילו לעצמו.
זמן קצר לאחר השיחה הגיע המכתב של "נישאר ידידים".
שום הסברים מפורטים, שום כלום. פשוט כמו "מצטערת..זה לא
הולך..היה לי זמן לחשוב.." וגם מורכב כמו "זה לא שאני לא אוהבת
אותך.. אתה יודע מה היית בשבילי..".
המכתב המם ותסכל אותי. קראתיו אלפי פעמים, הפכתי בו ובתוכנו
ולא הצלחתי למצוא את הסיבה. במשך שבועות שכבתי בבית ובכיתי.
נהגתי ללא מטרה להסתובב ברחובות ובכל נערה חולפת הייתי רואה את
אורה מחייכת, מדברת אלי. הייתי מדוכא במשך חודשיים ויותר.
הורי ניסו לעודד על ידי שיחות ארוכות. הייתי מאזין פסיבי שמניד
את הראש מעלה, מטה. כאילו מקשיב, אבל שום דבר לא חודר אלי. לא
שמעתי כלום. שני חברי הטובים רון ושגיא, ישבו שעות עמי בחדרי
והעלו עשן תרתי משמע. משכו אותי לסרטים, מסיבות. העמדתי פנים,
אבל בעצם רק רציתי לחזור מהר הביתה להיכנס למיטה ורק לישון
ולישון.
בהיחבא, התקשרתי מספר פעמים לביתה וקיוויתי לשמוע את קולה, ללא
הצלחה. ולבסוף וויתרתי. הרגשתי הכי נמוך שאפשר. התחלתי לפתח
פחדים. לא העזתי לצאת למקומות הומי אדם. חששתי מכל מיני קולות.
הייתה לי תחושה שאני יורד מטה מטה. ואז אבי נהג לומר לי   "מה
יש לך ?!? הכי גרוע זה למות ואתה לא מת".

הזמן עשה את שלו. תרופה נהדרת הזמן. חבל רק שאנו מצליחים לבזבז
הרבה מהמצרך הזה ועד שאנו לומדים לנצל אותו נכון. יום אחד קמתי
בבוקר והחלטתי שזהו זה. ללא שום סיבה פתאום, התאים לי לצאת
באחת מהדיכאון ולהתחיל לחיות באמת. השנוי היה נהדר. מין מסע
התאוששות שלמזלי לווה על ידי סביבה תומכת, הורי וחברי שבהחלט
קדמו בברכה ונרתמו להליך השקום. הוא היה מהיר ומיידי. כנראה
שמהירות היציאה מהדיכאון דומה למהירות הכניסה לתוכו. חזרתי
למסלול הלימודים בהרבה חשק. והתחלתי ליהנות מחיי החברה. יצאתי
כמה שיותר, בהיפר אקטיביות ובמטרה להחזיר לי את שחסכתי מעצמי
בחודשים האחרונים.
עד כדי כך שהורי התייעצו עם מומחה ברפואת הנפש שהרגיע אותם
בשלב זה. כיוון שתהליך השקום שלי טבעי לגמרי ולאחר שאמצה את
השלב הנוכחי, אתמתן ואחזור  לעצמי.

בגמר שנת הלימודים הראשונה נפגשתי עם רון לאחר תקופה ארוכה שלא
התראינו. אני למדתי בחיפה והוא שינה כיוון. ניסה והצליח להתקבל
לבית הספר "בצלאל" בירושלים.
הזכרתי לו כבדרך אגב את השיחה שבה טען כי הפרידה מאורה נגרמה
בשל לחץ הוריה.
"אתה לא מכיר אותם" רון הניד את ראשו "הם מתוחכמים הוריה. ידעו
שיש להם בת עקשנית וללכת ישירות נגדה זה לא יעבוד. לכן החליטו
להתחכם. שלחו אותה לחו"ל שתהנה וגם תהיה רחוקה ממך ובמקביל
לשטוף את מוחה".
"אבל למה למה?" שאלתי, כמעט בתחינה.
"כסף , אדוני, כסף" אמר לי בביטחון "מכיר מושג כמו 'שכסף הולך
לכסף' ולך בינתיים אין מספיק כסף" .
"אני לא מאמין" עניתי "זה לא מתאים לאורה"
"לאורה לא" והוסיף "להוריה כן. ומי שעומד מאחורי הייעוץ הנו מר
ספרן השטן"
ספרן השטן כך היה כינויו של מר ספרן או זפרן, תלוי מי קרא לו.
ספרן זה עבד בנמל חיפה שנים רבות מאוד. מנהל במחלקת המכס והבלו
.עסק בפקוח על כניסת סחורות מחו"ל שהובאו על גבי האוניות לנמל
חיפה. ספרן עבד בסמיכות לאביו של רון שהיה עמיל מכס ומשרדו היה
בעיר בסמוך לשער פלמר. את ספרן הכרתי מבית הוריה של אורה. חבר
של אביה עוד מנוער. כמובן שחברותו הודקה יותר כשמשפחתה של אורה
הפכה לעשירה וכמו כל יתר הטפילים גם הוא ידע למי ומתי להיצמד.
דוד היה שם בנו של ספרן. בן גילי, אשר נסה כל הזמן להתחבר
לחבורה שלנו. מעת לעת הרשינו לו להצטרף לאירועים בשל היותו
בלתי מזיק וגם משום יכולתו לספק לנו סיגריות ואף משקאות תוצרת
חו"ל שנהגנו לטעום בהיחבא.
אני אישית לא סבלתי את ספרן. טיפוס שמן, מקריח, מזיע, שריח שום
נדף בקביעות מפיו. הוא נצל היטב את מעמדו בנמל וכנראה שהיה
מעלים עין מהברחות קטנות. תמיד היו ברשותו מציאות שנהג להתפאר
בהן ובהיותו קמצן ידוע, הרי ברור היה שאלה סוג של שלמונים.
ברשותו נמצאו שעוני יד משוכללים, חולצות משי, מיני נקניקים,
סוגי מזון וציוד אחר שלא היו ניתנים להשגה בארצנו.
"מנין לך שזה ספרן ?" שאלתי את רון.
"אבי היה במקרה במשרד המכס בנמל ושמע את ספרן משוחח עם אביה של
אורה" רון לא נסה לרכך "על פי הדברים שנאמרו ואשר נגעו לשהייתה
של אורה בחו"ל הבין שספרן יעץ ועזר להם לממש את ההחלטה שקבלו"
"מה שמע אביך שספרן אמר לאביה" שאלתי בקול רועד. חשתי רע.
הפחדים החלו לצוץ מחדש.
רון לא חש בזאת ואמר בבהירות "ספרן אמר להוריה של אורה לרמוז
לקרוביהם באמריקה שמשפחתך חסרת כל ומנסה כמו עלוקה להיתפס על
הורידים של משפחתה של אורה"

בקיץ שהגיע באותה שנה. הלכנו בקביעות לחוף הכרמל. אז עדיין
החוף שקק חיים, ללא מגדלי דירות מתנשאים לגובה וכבישי אספלט
שפצעו את הנוף. לפני הבניה המטורפת הייתה לאורך החוף במרחק
מטרים בודדים משפת הים, מדרכת בטון מחוספסת ועליה מוקמו מבני
המנהלה של החוף, חדרי השירותים, המקלחות הציבוריות, שני
קיוסקים ומסעדה מזרחית אחת. בהמשך היו בנויות קבינות. כך כונו
יחידות בטון חשוף שכללו מקלחת וחדר אחסון והלבשה. הן היו
שכורות שנתית על ידי אנשים פרטיים, לעתים מספר משפחות התאחדו
יחד, וכך חסכו כסף. הקבינה אפשרה פרטיות. להתקלח, לאחסן את
הציוד המשמש לשבתות, כמו מזרוני ים, כסאות ושולחנות.

שבת אחת, כשהתקרבתי לאזור המפגש הקבוע של חברי. שמעתי משהי
קוראה בשמי. זו הייתה אורה. היא ישבה יחד עם הוריה ועוד קבוצת
אנשים שחלקם הכרתי. עצרתי במקום. אורה קמה ממקומה ובאה במהירות
לקראתי. עדיף היה כך שלא אחוש במבוכה. שאלה אותי במהירות אם בא
לי לטייל אתה והשבתי בחיוב.
התחלנו לטייל אורה ואני. למעשה היא זו שדברה בתחילה. הרגשתי
פתאום בוגר ובטוח לידה. לא ספרתי לה דבר על התקופה הקשה
שעברתי. פסענו ושוחחנו כידידים וותיקים. לאחר שהיא שאלה על
מעשי וספרתי לה על הלימודים. הסתבר לי שהיא גויסה והוצבה בחיל
אויר.
הבטתי בה. לבושה ביקיני לבן ושזופה היטב. העלתה מעט במשקל.
ועדיין נותרה יפה וטעימה למראה. היה חם מאוד ואמרתי לה שאולי
אקפוץ חזרה למקלחות להוריד את בגדי וללבוש בגד ים. היא אמרה לי
שאין צורך. הקבינה של משפחתה קרובה ואוכל להתלבש בה. כשהגענו,
אורה שלפה מפתח מאחורי סורג ברזל חלוד. חייכה אלי ואמרה "אל
תגלה איפה המחבוא" פתחה את דלת הקבינה ונכנסנו יחד פנימה. לא
זוכר מי מאתנו אם בכלל היה היוזם. התחבקנו, התנשקנו בלהט,
התפשטנו. חיפשתי על מה ניתן לשכב. לא היו שמיכות או מזרונים.
מצאתי בצד איזה ארון עץ נמוך שחלקו העליון נראה חלק ונעים
למגע.
הושבתי את אורה עליו. גבה נשען אל הקיר המחוספס. לא היה נוח.
אלא ששנינו היינו לוהטים. רכנתי מעליה והתחלנו לקיים אהבה
בקצב. הארון מתחתינו השמיע חריקות ונע עמנו. הקצב גבר וחשתי
שתכף אני מגיע לפורקן. אלא שאז קרס הארון. אורה החליקה לאורך
הקיר. ראשה נחבט ברצפה בצליל עמום. בשניה הזו גמרתי ועוד
המשכתי לנוע כשאני מחבק ומנשק את אורה ואילו היא מתפתלת מתחתי
ומנסה להיחלץ ממני. בתחילה היא הייתה כעוסה ואני נבוך. אלא שכל
המצב נראה מבדר והזוי. שנינו באחת פרצנו בצחוק עד דמעות. בדקתי
את ראשה וגופה ולמזלה למעט שתי שריטות אדמדמות, כמעט בלתי
נראות בשיזוף שעל גבה, לא נגרם שום נזק גופני. הארון לעומת זאת
נשבר לרסיסים ועפו ממנו כל מיני נוצצים. היו אלה צדפות ומיני
חרוזי זכוכית. אספנו את החלקים יחד ככל שניתן והצבנו אותם
בפינה. הברשנו את הרצפה עם מטאטא קטן שהיה בנמצא ואת השאריות
הקטנות דחפתי לתוך תיקי. כדי להשליכם לפח בחוץ. העלמנו עקבות
מסגירות. "לא נורא" אמרה אורה "זה נראה כל כך ישן שהיה צריך
להיות בגרוטאות. בו נתלבש מהר ונסתלק מפה".
לבשתי בגד ים. יצאתי אתה חזרה אל החוף. נכנסנו לים ושחינו.
הסתבר שלמרות תקוותי הסמויה, כבר מזה חודש יש לה חבר. קצין
ביחידה שלה. לאחר זמן יצאנו חזרה אל החוף.
אורה בקשה ממני בשביל הנימוס לבוא ולומר שלום להוריה. התיישבתי
עימם ושתיתי מעט מיץ תפוחים קר. השולחן שלידם היה עמוס כל טוב.
ספרן כמו תמיד שלט בשיחה. מגוחך ודוחה מתמיד. ישיבתו בכסא
הפלסטיק הנמוך והמשופע עד שכרסו השעירה והמיוזעת שעונה על
ברכיו העלימה את אזור חלציו. הוא הראה אלבום תמונות שכלל
לדבריו שידת כלה מדמשק. זו  שמליל החתונה ואילך משמשת את הכלה
הסורית כשולחן איפור. כולל מגירות לאפסון  תכשיטיה וחפציה
האישיים. השידה הנה חלק מרכזי מהנדוניה ועוברת בירושה. השידה
המופיעה בתמונות, לדברי ספרן, בת 150 שנה לפחות. וערכה לא
יסולא בפז. מחיר של אספנים שיכול היה להגיע לכמה עשרות אלפי
דולרים.
"מה אתה אומר ? " פנה אלי כמוצא קורבן חדש לסיפורי  עלילותיו.
נטלתי את האלבום והבטתי בארון העץ. "יפה מאוד" אמרתי "איך הבאת
אותה מסוריה ? ".
"אוהו, אוהו " חזר בהתלהבות "מה אתה יודע, לא היית פה קודם
כשספרתי. לקח לי שלוש שנים. להעביר כל פעם חלק אחר דרך יווני
חבר שלי שהפליג מסוריה לקפריסין."
"כמה עלה לך הספור הזה?" הפגנתי כאילו התעניינות.
הוא הנהן בראשו ומחה את הזיעה שנטפה ממצחו המקריח. "שבע אלף
דולר ואירוח מלא של היווני במלון ציון בחיפה כולל שלושה לילות
ושתי זונות שספקתי לו". הוא הציע לי סגריה 'בנסון את הדג'ס',
מוברחת כמובן. הצתתי אותה ושאפתי עמוק את הניחוח הריחני שלה.
"ומתי הבאת אותה סופית?" שאלתי.
והוא ענה "לפני שבועיים הגיע החלק האחרון שלה. הרכבתי אותו
והשידה גמורה ויפה. אבל, חששתי מהלשנות. בזמן האחרון החלו במין
ביקורי פתע כאילו חברותיים של יחידת הביקורת הפנימית של הנמל,
אז העברתי אותה השבוע למקום בטוח למספר ימים."
"אתה בטוח שהיא באמת שווה את כל הכסף ?" תמהתי.
ספרן צחקק באדנות ובשחצנות  "רק האבנים המשובצות שוות פי שניים
ממה שזה עלה לי".
"איזה אבנים ?" שאלתי וקמתי.
הוצאתי מתוך תיקי חופן והנחתי על השולחן.
"אתה מתכוון למשהו כזה ?" הסתלקתי מהמקום מבלי לומר שלום. לא
הבטתי לאחור.
התרחקתי במהירות, אבל עוד הספקתי לשמוע המולה מתרחשת ומתרגשת
שהעלתה חיוך רחב מאוד על פני.